תמיד אהבתי לשמוע סיפורים של אחרים ובמיוחד, של אנשים מבוגרים. סיפורים תמיד קסמו לי, ריתקו אותי, היה להם ניחוח של סוד והם יצרו אצלי ענין ומתח.
לצערי, כשרציתי להכיר את סיפור החיים של הוריי, כבר לא היה לי את מי לשאול, כי בין לילה הפכתי לאימא צעירה, שאיבדה את הוריה.
עם לכתם של הוריי היה לי חשוב מאוד להנציח אותם בסיפור חיים. רציתי לכתוב את זיכרונותיהם ולספר את קורותיהם. חשבתי שהסיפור שלהם מיוחד ולא רציתי שיישכח תחת רגבי אדמתם.
העניין הוא, שהיה לי רק מידע דל על אמי וגם הנבירה בארכיונים לא הניבה לי יותר מפרטים ספורים שהאירו את סיפורה.
על אבי, לעומת זאת, היה לי מידע רב; הוא השאיר דוקומנטציה מפורטת ועשירה לאורך השנים, כך שהיו לי מסמכים שיכולתי להישען עליהם וששימשו לי עוגן לכתיבת הסיפור.
אם הייתי כותבת רומן, יכולתי להמציא מכתבים שמתעדים את סיפורה של אמי, מכתבים מתוך דמיוני הפורה שלא היו נסמכים על עובדות, אך כיון שזה לא היה המצב ושבדלי המידע שהיו בידי היו כה מועטים, נאלצתי להישען עליהם.
כדי לעבות את סיפורה של אמי, מצאתי פתרון יצירתי: סיפרתי את סיפורו של אבי מפיה וכך, מאזן המידע שהיה בידי עלה מדרגה וקיבל זווית מעודדת.
האם סיפרתי את הסיפור של הוריי כפי שהם היו מספרים אותו? ספק רב.
למה לכתוב סיפור חיים?
מי לא רוצה שיזכרו אותו? מי לא רוצה שידעו מה הוא חשב? מי לא רוצה שידעו מה הייתה המורשת שלו?
אנשים כותבים סיפורי חיים כי הם רוצים להנחיל מורשת, לנהל דו-שיח נצחי עם הקוראים ועם בני המשפחה שלהם וגם כדי להעביר ידע שאגרו לאורך השנים.
אם סיפור החיים שלהם לא יסופר, הוא יעלם בנהי החיים, בנהי הנשייה ויישכח לאורך השנים.
ומה אומרים אלה שלא רוצים לכתוב את סיפור החיים שלהם?
אותם אנשים סבורים שסיפור החיים שלהם לא מעניין. ‘לנכדים שלנו לא חשוב לשמוע מה עבר עלינו’, הם אומרים.
לכל אלה אני רוצה לומר שייתכן שברבות הימים המצב ישתנה ואותם נכדים יגיעו לגיל שבו הסיפור שלכם יעניין אותם מאוד. אבל אז, כבר לא בטוח כלל שיהיה להם את מי לשאול.
מי יספר את הסיפור שלנו
אם אתם לא תספרו את הסיפור שלכם, יתכן שאחד הילדים או הנכדים יכתוב אותו. אבל, וזה אבל גדול, סביר שבני המשפחה שלכם, יכתבו את הסיפור שלכם, לפי מיטב הבנתם, לפי מיטב השקפתם וראות עינם. בהחלט יתכן שהם יכתבו את הסיפור שלכם מנקודת מבט שונה. האם הסיפור שלכם יהיה הסיפור שאותו רציתם לספר? לא בטוח.
על מה נכתוב
לאורך השנים נוכחתי לראות לא אחת, כמה חשובה כתיבת הסיפור האישי בגוף ראשון. באופן כתיבה זה, יש לנו כר נרחב של בחירה מה לספר ומה להשמיט, מה להכניס לסיפור החיים שלנו ומה להשאיר לעד במגרות לבנו.
אנחנו הגיבורים של סיפור החיים שלנו וכשאנחנו בוחרים איך ומה לספר, תמיד יזכרו אותנו, ידעו לספר את הסיפור והמורשת שלנו ולנהל אתנו שיח בין דפי הספר.
השתקפות חיים בסיפור
במהלך כתיבת ספר חיים עולות אנקדוטות שלא חשבנו שנספר אותן. אותם סיפורים מעמיקים את ההבנה שלנו לגבי החיים שלנו ולגבי הדמויות שעיצבו את חיינו. כתיבה מהווה, נוסף על חריטת הסיפור על הדף, חריטה מתוך נבכי לבנו ונשמתנו. בעצם הכתיבה אנחנו חושפים מידע שאולי לא רצינו להודות בו בפני עצמנו.
במהלך הכתיבה אנחנו לומדים עוד משהו על עצמנו. החיים שלנו משתקפים במראה גדולה והשתקפות הסיפור שלנו מהווה השתקפות של החיים שלנו. בכך אנחנו זוכים פעמיים: אנחנו מנציחים את הסיפור שלנו ובמקביל, את הדמויות שהשפיעו עלינו ועל מהלך החיים שלנו. בנוסף, אנחנו גם מביטים פנימה לתוך עצמנו ומבינים דבר מה נוסף עלינו ועל התהליכים שעברנו בחיים.
מכל הסיבות הללו, אני רואה זכות גדולה לאפשר למספר לספר את סיפורו האישי ממבט עינו, בגוף ראשון.
איך נתחיל לכתוב?
ועכשיו, כשהחלטנו לכתוב את סיפור חיינו, עולה השאלה האם לכתוב כרונולוגית מרגע הלידה או דווקא להתחיל מאירוע מסוים ואז לחזור אחורה. אפשר גם להתמקד בנושא מסוים שחשוב לנו.
דרך אחרת היא לכתוב על רגעים מכוננים, אותם רגעים שהפכו אותנו למי שאנחנו היום.
כשכתבתי את סיפור חיי ‘בראי השנים’, התחלתי מהרגע בו השתנו חיי. התייחסתי לכתיבה שלי מאז הפרידה מהוריי. הכתיבה הייתה עבורי דרך נפלאה להתחבר לעצמי, להתייחס לעצמי, לפתוח את צוואר הבקבוק שהתעקש להיות סגור לאורך שנים רבות. לא כתבתי על כל שנות חיי. לא כתבתי על אהבותיי השונות ולמרות זאת, התוצאה הייתה של מיצוי אישי.
האם אחזור ואכתוב את סיפור חיי מזווית נוספת? יכול להיות. היד פתוחה ונטויה וכשהלב ירצה, היד תכתוב.
איך מתנהל תהליך כתיבה שמטרתו לכתוב סיפור חיים?
ראשית נכתוב מהם הנושאים עליהם נרצה להתעכב ולהרחיב ולאחר מכן, יתחיל תהליך הכתיבה.
במהלך הכתיבה אנחנו עלולים להיווכח כי חסרות לנו עובדות היסטוריות או עובדות חיים. זה השלב להשלים את החסר ואם לא נצליח, נוכל להתייחס לסיפורים שכתבו אחרים על אותה תקופה באותו מקום ובאותה שנה. כך אולי נצליח להשלים את הפאזל.
וחשוב להדגיש: אנחנו לא חייבים לכתוב על כל פיסת זמן מהחיים שלנו. אדרבא, המלצתי היא להתרכז ברגעים המכוננים, אותם רגעים שהפכו אותנו למי שאנחנו היום.
אחת הכותבות סיפרה ש'הרגע המרגש ביותר בחיי, היה הרגע בו הגחתי לאוויר העולם במהלך השואה במשקל קילו וחצי. אימא טיפחה אותי באמצעים שהיו בידיה'. היא כמובן לא זכרה את זה, אלא סיפרה על כך מתוך מה שאימה סיפרה לה. המספרת שרדה ובנתה משפחה והיום היא חובקת שבט. הסיפור שלה ממחיש, יותר מכל, שישנם רגעים בחיים שהם הסיפור שלנו, אותו סיפור שאנחנו מבקשים להעביר הלאה.
ומה אז?
לאחר שהעלנו על הכתב את הסיפורים שרצינו, נעבור שוב ושוב על הכתוב, נתקן, נמחק או נוסיף במידת הצורך. ואז, נדע שהוצאנו את הסיפור שלנו לעולם, אותו סיפור שאנחנו רוצים שיזכרו, שידעו ושיעבירו לדורות הבאים.
