דיפאק צ'ופרה אמר 'ההצלחה היא המסע ולא היעד'. מאז 2001 אני מלמדת ומנחה סדנאות בסטודיו לקרמיקה שלי בצורן. עברו בו מאות תלמידים. חלקם, לזמן קצר וחלקם נשארו בו שנים, גדלו וצמחו בו. במהלך השנים ראיתי הרבה תהליכים שאנשים עברו בדיאלוג שלהם עם החומר וצפיתי בגישות שונות שאיתן הגיעו תלמידים לסטודיו לעבוד.

העבודה בחומר, למתבונן מבחוץ, נראית קלה ומהנה אך אם מסתכלים טוב רואים, שלצד ההנאה ברגע שמתחילים, מתגלות לא מעט מהמורות בדרך. כך, אם בונים עבודה גדולה מהר מדי ללא בסיס חזק, היא יכולה פשוט להתמוטט ולקרוס. אם נאחד לא נכון או נשייף חזק מידי לאחר שהעבודה מתייבשת ולפני השריפה, החימר הפריך עלול להשבר בקלות. בנוסף, כשמכניסים עבודה לתוך תנור לשריפה בטמפרטורה של 1000 מעלות צלזיוס, אין לדעת מה יקרה: לפעמים העבודה נסדקת או נשברת, גם אם עשינו את התהליך נכון מבלי שאנחנו יודעים להסביר למה זה קרה. 

ההתמודדות עם המצבים האלה ועם אתגרים נוספים שעולים במהלך לימודי הקרמיקה, היא המסע הפנימי שלנו. 

מבט מבפנים

לא מעט פעמים מגיעים לסטודיו אנשים עם משימה ברורה וידועה: ליצור סט כלים שימושי, כמה שיותר גדול וכמה שיותר מהר. מבחינת אותם אנשי, התוצאה היא המטרה וכאן מתחיל המסע שלהם. הם מרדדים את החימר במטרה ליצור ממנו מגש והטקסטורה שניסו להטביע עליו לא יוצאת אחידה. הם נאלצים להתחיל הכל מהתחלה ואפשר לראות את המאבק הפנימי שלהם: מצד אחד - הם רוצים לעמוד בזמנים שקבעו לעצמם ושוקלים להתפשר ולהמשיך, העיקר שתהיה תוצאה כלשהי ומצד שני, הם לא מרוצים מהתוצאה. 

דוגמה נוספת: אם העבודה שלהם יוצאת מהתנור עם סדק, התגובה של אותם תלמידים 'משימתיים' היא ניסיון להאשים את החומר, אכזבה מכך ש'צריך' להתחיל מהתחלה והחוויה שאמורה היתה להיות של הנאה ויצירה חוזרת, נהרסת. המשימתיים אגב, יהיו אלה שבשלב הצביעה יבחרו באופציות הקלות ויצבעו בצבע אחד, בעוד שתלמידים שרוצים ליהנות מהדרך, יבחרו לעטר או לצייר על העבודה כך שהיא תהפוך להיות ייחודית שלהם. 

מי שמבין שעבודת הקרמיקה היא עבודה סבלנית עם החומר וכי ציור או איור הם חלק גדול מהיצירה, לא רק נהנה מהדרך, אלא יוצא מהסטודיו עם עבודות מדהימות.

מה הקשר בין סטודיו לקרמיקה לסבלנות והתמודדות עם בלת"מים

העבודה בחומר מצריכה מהיוצר את כל יכולת הסבלנות שלרובינו, בעולם המודרני, כבר אין. אנחנו רגילים היום שהכל נעשה וקורה בצורה מהירה וקלילה ולא תמיד מחונכים להתמודד עם קשיים, עם הפתעות לא נעימות ועם שברים (תרתי משמע). כשאני צופה בתלמידים בסטודיו אני רואה, איך מדור לדור, קשה לילדים לנוער ולמבוגרים להתמודד עם תקלות שקורות בדרך ואם יש שיעור חשוב שהתלמידים לומדות ולומדים בסטודיו, הוא שצריך לדעת להיאזר בסבלנות ולהתמודד עם קשיים ואתגרים שעולים בתהליך היצירה. 

לא פעם פגשתי אנשים חסרי ניסיון שהגיעו אם תמונה או רעיון ליצירה שהם רוצים להכין, בלי להבין שיש תהליך של למידה ושלפעמים צריך לפסל 4-5 רימונים עד שאחד ייצא טוב ושהטכניקה תקלט. כשמתאזרים בסבלנות ומבינים שספל הקרמיקה הראשון מתחיל בספל השלישי, מתחילים ליהנות וליצור באמת.

ללמוד שאין מושלם

שיעור נוסף אותו לומדים התלמידים בסטודיו במהלך המסע שלהם, הוא כמה נכון להקריב את ההנאה שלהם מהדרך לטובת עבודה מושלמת. אנשים רבים שבוחרים ללמוד קרמיקה דורשים מעצמם רמת מושלמות בלתי אפשרית! הם מעוניינים ליצור כלי ברמת גימור של מכונה במפעל ולא מבינים כלל את המשמעות והיופי של עבודת יד. אין ספק שצריך להשקיע בגימור ולשאוף לעבודה יפה, אך השיעור הגדול ביותר הוא מתי לעצור ואיך לא להפוך את התהליך מחוויה מהנה לייסורים, שלא לצורך. לעיתים, 'העבודה המושלמת' הופכת להיות המטרה וכל הרעיון של העבודה בחומר, ההנאה והיצירה- מתפספס.


לפני כ- 16 שנים הכרתי את המורה המאסטר שלי באומנות הקרמיקה הארמנית. כשפגשתי אותו, לא הייתה לי שום מיומנות בציור עם מכחול דק. במשך שנתיים שלמות ישבתי לידו וציירתי ללא הפסקה. פרט לכך שנהניתי מכל רגע, היד שלי התחילה להשתנות ולהפוך להיות קלילה יותר. היום, אני יכולה לצייר ולעטר ברמה גבוהה מאוד. אני מספרת לכם את זה כי אם כל אחד ואחת מאתנו לא נחתור למטרה כדי לסמן 'וי', אלא נגיע לסטודיו מלאים בסבלנות, אורך רוח ויכולת התמודדות עם הפתעות וקשיים -  המסע שלנו יהפוך למהנה, מעשיר, חווייתי וגם יניב לנו את העבודה היפה שלה חיכינו. 

תיהנו!