אם תחושת הכעס מתגברת עליך לא פעם, בוודאי הרהרת בשאלה, האם אפשר לטפל בכך ולייצר שינוי ורגיעה פנימית.
כשהכעס הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, הוא הופך להיות כוח הרסני עבורנו ועבור הסביבה שלנו. כעס מחרב את מערכות היחסים שלנו, נאגר בתוך מי שחווה אותו או מתפרץ החוצה וכשפצצת הכעס מתפוצצת, היא פוגעת בכל חלקה טובה ומייצרת נזקים רבים - פיזיים ונפשיים, בנו ובאלו שמקיפים אותנו, עד כדי תחושת חולי של ממש.
הלוואי והיה ניתן באותם רגעים להשתיק את הכעס בתוכנו בעזרת כפתור כיבוי אבל לא ניתן להחניק את תחושת הכעס, לשלוט בה או לנהל אותה. כשתחושת הכעס משתלטת על הגוף, היא יוצאת בתנועת גל עוצמתי החוצה וההיגיון מאבד את כוחו. לעמוד על המשמר ולהחזיק את הפצצה שלא תתפוצץ, זה דבר כמעט בלתי אפשרי.
כשאנחנו חווים כעס, אנחנו בדרך כלל מאשימים מישהו - את האחר או את עצמנו - אבל באותה עת אנחנו גם יוצרים טריז בינינו לבין עצמנו. למה? כי הכעס הוא הכיסוי המושלם שמחפה על כאב בלתי נסבל. הכעס מרחיק אותנו מהכאב, ממש מנתק אותנו ממנו הוא גם מנתק אותנו מעצמנו ומכל שאר הרגשות שלנו, עד שהוא הופך להיות כאב בפני עצמו, כאב שקשה לשאת במשך ימים שלמים, שנים, חיים.
תחושות הכעס מונעות מאתנו לברר את הסיבה שהביאה את הכעס מלכתחילה ובכך נוצר מעגל סגור שלא ניתן לצאת ממנו או לפחות כך זה מרגיש.
אז איך ניתן בכל זאת להתגבר על חוויית חיים כועסת?
שלב ראשון – להודות
להודות שאני כועס.ת ובכך אני נמנע.ת מכאב. להודות שפיתחתי שיטה ומנגנונים להתחמק מהכאב, אך בפנים הכול פצוע, מודלק וכואב ומהווה דלק להמשך הכעס שלי על העולם.
שלב שני – להבין ולחמול
להבין שאלו היו המנגנונים שעזרו לי לצלוח את החיים, ששירתו אותי ואפשרו לי לשרוד ועכשיו, יש צורך להודות למנגנון ששמר עלי תקופה כה ארוכה ולנפש שלי שמצאה את הפתרונות להתקיים. להבין שהמנגנון, שעד כה אפשר לי לנשום, כעת גורם לי לחנק. לחמול את עצמי (בניגוד ללכעוס ולבקר את עצמי) על כך ולהחליט על סדר במנגנונים, ריווח של מקום, להיות ולהרגיש.
החמלה היא כלי מאוד עדין ויחד עם זאת מאוד עוצמתי. היא מאפשרת פינוי מקום להכלה ולקבלה של עצמנו ושל האחרים.
שלב שלישי – להתחיל את העבודה
א. להיות עם מוכנות להעמיק ולחקור כיצד פועל מנגנון הכעס בתוכנו. בתוך חקר המנגנון ישנה האפשרות לגלות את מקור הכאב והקושי, להכיר בו ובצורך לגעת בו כדי לשחרר אותו או להקל עליו. ההתבוננות על המנגנון היא טכנית ועובדת על ציר הזמן.
ב. להיות עם מוכנות להעמיק ולחקור את הסיבות (הרגשות) להפעלת המנגנון. על ידי העמקה זו, ניתן לגלות את הכאב, שהוא הסיבה האמתית, השורש של הכעס. כשאנו מסוגלים לזהותו, להבינו, לחמול אותנו עליו, אנחנו יכולים להתחיל ולצאת למסע של ריפוי.
בדרך כלל, אופפת את הכעס תחושה של מבוי סתום, כי בשלב שהכעס כבר השתלט והתפרץ פנימה או החוצה, אומנם זה השלב הכי קל לזיהוי בדרך, אבל התחושה היא שלא ניתן לשנות בו את האירוע. כך נוצרת חוויית תסכול, עצב ובדידות רבה.
אני אוהבת להקביל את הכעס למטוס שעומד, מתמלא בנוסעים וגם תחמושת ומרגע שהוא מלא, הוא סוגר דלתות ומתגלגל על מסלול ההמראה, צובר תאוצה ו... עולה לאוויר. כשהמטוס באוויר הוא משחרר את התחמושת שהוטען בה ומחרב את הקרקע שעליה הוא אמור לנחות. כך, כבר אין לו קרקע בטוחה ואין אפשרות לנחיתה רכה. הכל נהרס וכולם שבויים בטיסה הזו יחד.
לשים לב
האפשרות לבחירה בשינוי טמונה ביכולת לזהות שיצאה לדרך התפרצות של כעס. לשם כך, נדרשת מודעות ותשומת לב לניואנסים קטנים של שינוי בתחושות, רגשות ובתגובות הגוף שלנו.
האם אני יכול.ה להרגיש זאת כבר בזמן ש'המטוס מתמלא ומתחמש', כלומר כשמשהו מתחיל להעמיס אותנו רגשית? או שמא הזיהוי מתחיל בעת ‘סגירת דלתות המטוס’ שמדמה את תחושת ה’אין מוצא' מתהליך ההסלמה הפנימי שמתקיים בתוכנו? אולי בכלל, הזיהוי נעשה רק ב'מסלול ההאצה' בו אנו כבר מבינים שעומדת להתרחש התפרצות? או שההבחנה תגיע רק כש'המטוס כבר באוויר בתקיפה והטלת תחמושת', כלומר כשהכעס כבר מתפרץ. כמובן שלעיתים, נדע רק בדיעבד.
כל אחד מהשלבים הוא טוב דיו לנקודה שבה אנו נמצאים. בדרך כלל, תהליך הזיהוי נע מהסוף להתחלה; ההבנה בדיעבד, תוך כדי ההתפרצות, כשעומדת להגיע ההתפרצות, כשרק מתחילה תחושת הגודש הרגשי. והריפוי מתקיים כשאנו מבינים שהמסלול אינו חובה וניתן לא להיכנס אליו יותר.
כדי להתחיל ולייצר את השינוי עלינו לנסות ולהתבונן מזווית אחרת על האירוע ולהגיב אחרת בכל שלב שבו ‘תפסנו’ את הזיהוי. מאירוע מתגלגל שמנהל אותנו לאירוע שניתן לעצור בו בכל עת, להרגיש, לבחון שוב ולהגיב אחרת. בכל שלב שבו עצרנו להתבוננות, צריכה גם להיעשות עבודת עומק רגשית, כזו שמתמודדת עם התחושות והרגשות שעולים בנו ומציעה מנעד חדש של אפשרויות לתפישת האירוע והתגובות אליו. כך נוכל להוכיח לעצמינו שניתן לשנות את החוויות שלנו והתחושות שלנו.
חשוב לציין, שתהליך הזיהוי ושינוי התגובה הולך ומתקצר, כלומר הולך ומתקרב לבסיס תחושת הכאב, שמלכתחילה גרמה לנו לצאת לדרך הכעוסה.
להקשיב לתחושות הגוף
כדאי להתחיל ולהשתמש בגוף ובתחושות. עומסים רגשיים שונים שאנו חווים, נוטים לקבל ביטוי עוצמתי של תחושות שונות באזורים ספציפיים בגוף. למשל, כאב או לחץ בחזה, רעד במצח ובסנטר, כאב בבטן, התפשטות של גל חום, ניתוק וריחוף באזור הראש, היעדר נשימה ועוד. בעזרת תשומת הלב לגוף ולתחושות שעולות בנו נוכל לזהות שאנחנו נמצאים במסלול ‘המראה’ ושכדאי לעשות בדיקת עומק בשלב שבו אנו נמצאים.
עצם הזיהוי והמודעות לגוף מאפשרת לנו לצאת לדרך של שינוי.
כשנגיע לבסיס תחושת הכעס, להתהוות העומס הרגשי, לטריגר שמוביל לתחילת מסלול ההמראה, עלינו לעשות עבודת עומק, לגעת בכאב ולהסכים להיחשף לפגיעות של עצמנו. דווקא מתוך התקרבות לשורש הכאב שלנו, נפתחת עבורנו האפשרות להתחיל ריפוי אמתי ולחיות באופן שהכעס לא מנהל אותנו עוד.
חשוב להבין, שתחושת הכאב איננה בעלת מחשבה רציונאלית. היא מגיעה מתוך תחושות וחוויות ילדות שמשוחזרות ברגע שטריגר דומה הופעל עלינו. לעיתים, שורשי הכאב חבויים עמוק כל כך שלא ניתן להכירם ולחזות את הגעתם, אלא כשהם הופכים לכעס.
לאורך שנותיי כמטפלת, הבנתי שכדי לגעת בכאב צריך אומץ ולעיתים אומץ רב. הרגעים בהם אנו נוגעים בכאב ובפגיעות מאפשרים לנו להתמודד ואפילו להתיידד עם תחושות ארוכות שנים שחבויות להן במעמקים.
כדי לגעת בכאב בביטחון ובמוגנות, חשוב לבחור בכלים ובדרכים שמאפשרים העמקה, עדינות וחמלה למחוזות כואבים בנפשנו. כאלו שיכולים לאפשר התמודדות, אבל גם להביא להקלה ולשחרור ממנו. שיחות, דמיון מודרך לסוגיו, מגע בגוף ועוד. כל אחד ואחת יכולים לבחור בדרך שמתאימה לו או לה.
זכרו, כאב ופגיעות יכולים להיות מנוע לכעס, אך הם בהחלט יכולים להפוך להיות מנוע של ריפוי.
אני מזמינה אותך ליצור אתי קשר לטיפול בכעס ובכאב של חייך.
בהצלחה.
