עצרו רגע ושאלו את עצמכם: מתי הייתה הפעם האחרונה שהצטלמתם אצל צלם מקצועי? האם בצילומים לפני החתונה, עם השמלה היפה והתסרוקת המהודרת? האם בהריון כשהתרגשתן על הילד הראשון?
מאז עבר זמן וחוץ מצילומי סלפי עם הנייד או קצת צילומים בטיולים, סביר שרובכם לא נחשפתם לעין מקצועית של צלם, במיוחד לא של צלם אמן שרואה אתכם בצורה ייחודית. אולי הצטלמתם לצילומי תדמית עקב דרישה הגוברת ועולה לנוכחות ברשת, אבל מתי עשיתם צעד אמיץ יותר והתמסרתם לצילומי בודואר?
מהו בודואר?
בודואר הוא ז'אנר צילום שבו מצטלמים בצורה אמנותית בעירום או עירום מרומז, תוך שימוש בתאורה שמייצרת משחקי אור וצל שמשרה אווירה קסומה וייחודית. בצילומים בודואר נעשה שימוש באביזרי לבוש או בדים רכים, כשלכל צלם וצלמת יש את הסגנון הייחודי שלו.
תחילתו של סגנון הבודואר הוא בימי מלחמת העולם הראשונה, כשנשים הצטלמו בלבוש אינטימי בחדרי השינה שלהן - מזכרת לבעלים היוצאים לקרב. היה זה גם סוג של עידוד, תזכורת לסיבת הריחוק, לסיבת הלחימה ולאהובה הדואגת שנשארה בעורף.
פרוש המילה 'בודואר' הוא 'חדר הסבה' ומקורו בצרפת. שם השתמשו נשות האצולה בחדר סלון הלבשה אינטימי ויכולות היו להחליף בו בגדים יותר מפעם ביום, כפי שהקוד חייב. היה זה סלון קטן עם חדר אמבט צמוד וחדר ארונות שנשים ישבו בו גם לעיסוקים פרטיים כמו קריאה או רקמה. במהלך השנים קיבל סגנון הבודואר קונוטציה שלילית כיון שהוא נעשה לעיתים קרובות בצורה בוטה וולגרית ונתפס כמוצר המיועד במיוחד לקהל הגברי. היום קיבל הסגנון משמעות מודרנית יותר הקשורה בתפישת האדם את עצמו ואת דימויו העצמי וכן את תפיסת הדימוי שלו בעיני האחר.
כמה מילים על דימוי גוף
הפסיכולוגיה המודרנית עוסקת, בין השאר, בנושאים הקשורים לבעיות שונות של נפש האדם כאשר אחד הנושאים המרכזיים קשור לנראות שלנו.
זוהי התוצאה של המציאות בה אנו חיים: מציאות שבה אנו מוקפים במדיה חזותית שמאתגרת אותנו ברוב חיינו.
סטנדרט היופי הפך, עם התפתחותו של עולם התקשורת והמדיה החזותית, לקנה מידה המשפיע עלינו כצופים ומעביר אותנו למציאות מעוותת שלא משקפת את הנורמה ואף רחוקה ממנה. הדבר מתחיל מפרסומות של תעשיית היופי בז'ורנלים ובשלטי חוצות, דרך מה שאנחנו חווים היום ברשתות החברתיות.
מדי יום אנו נחשפים לעשרות, אם לא מאות, תמונות שחודרות לנו לתודעה ומעצבות אותה באופן כזה שמה שעובר לנו מול העיניים זו המציאות. לאנשים שמושפעים מתמונות כאלה הדבר יכול לגרום לנזק בדימוי העצמי ובדימוי הגוף.
בפסיכיאטריה הדבר מוכר היטב ואפילו יכול להביא להפרעות קשות כמו BDD Body dismorphic disorder, הפרעה שבה אנשים מיחסים חשיבות גדולה מאוד לדימוי הגוף ומתעסקים בנראות שעות רבות תוך תחושת מצוקה משמעותית.
למזלנו, לא כולם סובלים מההפרעה הזאת אך בצורה מאוד טבעית אנחנו המבקרים הגדולים של עצמינו.
כמה פעמים אנחנו עוברים מול מראה ובודקים מה אנחנו לא אוהבים בעצמנו? כמה פעמים אנחנו קמים בבוקר מסתכלים במראה וחושבים אוי איך אני נראה/ת היום? דווקא ביום שאנחנו צריכים להעביר הרצאה או שיש לנו פגישה חשובה? כמה זה מפריע לנו להמשך יום תקין? כמה אנחנו יכולים לקבל את העובדה שאולי באותו בוקר המראה שלנו לא משהו ושזה לא יהיה הדבר שישפיע על היום שלנו?
בעוד שאנשים עם דימוי גוף תקין לא ייתנו למחשבה שהם לא במיטבם לשבש להם את היום, כי הם מייחסים חשיבות רבה יותר לתוכן ולאנרגיות שהם מביאים איתם לאותה פגישה, ישנם אנשים אחרים שברגע שהם משוכנעים שהמראה שלהם אינו טוב, הם בטוחים שכל היום שלהם ישתבש ולא יצליח, וכתוצאה מכך, האנרגיות שלהם יורדות, הם יקרינו זאת כלפי חוץ ואז, הסבירות שהיום שלהם אכן לא יצליח - גדלה (לא בגלל איך שהם נראים, אלא בגלל מה שהם משדרים).
אבל למה אנחנו כל כך ביקורתיים כלפי עצמינו?
מתברר שהסיבה נעוצה במבנה המוח האנושי (ולכן גם איננו אשמים בך): המוח 'נמשך' לראות בראש ובראשונה את הפגמים.
את השפעת הביקורת העצמית ההרסנית ממחיש ניסוי שערכה חברת DOVE. החברה שכרה את שירותיו של מאייר משפטי של האפ.בי.אי והציבה מולו מספר נשים אקראיות שלא הכירו אחת את השנייה.
המאייר התבקש בתחילה לאייר את כל אחת מהמשתתפות, מבלי לראותן, לפי התיאור שכל אחת תיארה את עצמה ולאחר מכן, אייר אותן בשנית, בהתאם לתיאור שניתן על ידי אישה אחרת. שני האיורים של כל אישה הוצגו זה לצד זה והתוצאה הייתה מרגשת במיוחד: בכל האיורים נערכו לפי התיאור העצמי הנשים, הדמויות היו פחות יפות, יותר עייפות ועצובות בעוד שבאיורים שנעשו לפי תיאור של משתתפות זרות הנשים, הנשים היו הרבה יותר דומות לעצמן במציאות, יפות יותר, שמחות ומלאות אנרגיה.
ניסוי זה ממחיש ומחזק את העובדה שאנחנו רואים את עצמינו בצורה הרבה יותר שלילית מהאופן שבו אנשים אחרים בסביבתנו רואים אותנו.
האם יש מזור לסבל ולמצוקות האלו?
התשובה לשאלה הזו היא חיובית: באמצעות טיפול CBT. מדובר בטיפול שמאתגר את הקוגניציה שלנו, ההכרה ואת ההתנהגות האנושית. על פי התאוריה העומדת מאחורי טיפול זה, בני האדם נותנים פרשנות לאירועים שקורים להם או שלהם הם עדים. הפרשנות מבוססת על מחשבות אוטומטיות שייתכן כי נלמדו מהעבר והתקבעו בדפוסים של עיוותי חשיבה. מדובר במספר עיוותי חשיבה בהם 'משובצת' החשיבה סביב נושא מסוים: הכללות מוגזמות, מסקנות מוטות ומוטעות, פסילת החיובי, חשיבה רגשית ועוד. החדשות הטובות הן שניתן לאתגר ולשנות את העיוותים הללו באמצעות חשיפות.
ואיך המצלמה יכולה להשפיע?
כשאנחנו מסתכלים על עצמינו במראה אנחנו רואים את עצמינו בצורה מסוימת. המבט שלנו הוא שונה מהאופן שבו אנחנו מסתכלים על העולם.
מה שאנחנו רואים במראה זו גרסה אחת שלנו אבל אנשים סביבנו רואים אותנו עם מגוון הבעות פנים, ב- 360 מעלות (מה שאנחנו לא יכולים לראות) והפוך מהאופן שבו אנחנו רואים את עצמנו. אם יש לנו סימן היכר או תספורת עם קו לצד מסוים, אנחנו נראה אותם בצד ההפוך מזה שכל האחרים יראו אותו.
ברגע שמצלמים אותנו הכל משתנה. אותו סימן מוכר יופיע בצד השני וזה יבלבל אותנו. ברגע שנתחיל לראות יותר ויותר צילומים שלנו נתחיל גם להתרגל לנראות ההפוכה שלנו. המוח שלנו יתחיל לקבל את מה שהוא רואה והזרות תהפוך למוכרת.
כך, ברגע שנתחיל להצטלם עם כל הגוף נתחיל להתרגל למראה של עצמנו ולקבל את הנראות שלנו. תהליך דומה נעשה בעולם הטיפול ב- CBT שבו אנשים נחשפים למה שמפחיד אותם. בהדרגה הם מתרגלים לאותו 'יצור' ועורכים אתו היכרות עד שמה שהיה מפחיד הופך להיות מוכר שקל ורגיל לראותו.
כדי להתרגל ולהכיר את עצמינו ניתן לבצע תרגול פשוט: לעמוד מול המראה עירומים או כמעט עירומים ולהסתכל על עצמינו במשך כמה דקות כל יום. לאט לאט נתרגל לראות את עצמינו ונתחיל להיות פחות ביקורתיים. בשלב שני ננסה אפילו לחפש את מה שאנחנו אוהבים בעצמנו ובכל יום נעביר את הפוקוס לחלק אחר של הגוף שאותו אאנחנו אוהבים.
הצילום הוא דרך מאוד נחמדה וחווייתית לתרגל חשיפה של הגוף, במיוחד לנוכח העובדה שצלם מנוסה יודע להעמיד אותנו באופן שבו נצא 'הגרסה הכי טובה של עצמנו'. הצלם יודע לחפש את הזווית המחמיאה עם התאורה הנכונה. בצילום בודואר בו אנחנו יותר חשופים למצלמה נלמד להתרגל לגוף שלנו, נראה אותו דרך העיניים של הצלם שרואה אותנו כיצירת אמנות עם כל האוטנטיות והמקוריות שיש לכל אחד מאתנו ושעושה אותנו ייחודים, ללא כפל.
אחד ההיבטים החשובים בצילום בודואר, אחרי שמעמידים את המצולם בפוזיציה הטובה, הוא להוציא ממנו או ממנה הבעת פנים שמשדרת רגש. לשם כך, הצלם ישתמש פעמים רבות בדמיון מודרך, כדי שהרגש הנכון יבוא לידי ביטוי באותו סשן.
חשבו איזו עוצמה יכול לתת לכם סשן צילום בודואר. ברגע שאתם מתמסרים למצלמה, שהצלם או הצלמת ייצרו את הכימיה הנכונה, שבה אתם סומכים עליו או עליה, משתחררים, מרגישים בנוח עם הגוף שלכם, איך שהוא נראה ומשאירים את כל החוויות השליליות שאולי עברתם מחוץ לסטודיו. אתם יכולים 'לעוף על עצמכם' ולאהוב אתם כמו שכל מי שאוהב אתכם עושה.
חשבו לרגע איך האופן שבו הילדים שלכם רואים אתכם כשהם קטנים. הם אוהבים אתכם בלי שום תנאי, אהבה טהורה. חשבו על חיית מחמד שלכם ועל האופן שבו היא מסתכלת עליכם מלמטה. קחו את הטלפון שלכם וצלמו את עצמכם כמו שאתם עושים בצילום סלפי, אך עם הטיה של המצלמה כדי שהתמונה תהיה עוד יותר יפה. צלמו צילום אחד. עכשיו העבירו את הנייד בצורה כזאת שיצלם מלמטה, בגובה החזה כלפי מעלה לכיוון הפנים. כך רואות ורואים אתכם הילדות, הילדים וחיות המחמד שלכם. הם רואים אתכם כך וממשיכים לאהוב אתכם בלי שיפוטיות, כי לא משנה להם איך אתם נראים.
באותו אופן תלמדו לאהוב את עצמכם ואת הגוף שלכם בסשן צילומי בודואר.
זכרו שהגוף שלכם הוא לא זה שמוביל אתכם להצלחות שלכם ברגעים המרגשים ובקשר עם אנשים שמסביבכם, אלא האנרגיה שאתם משדרים, הביטחון העצמי, היכולות שלכם, הידע ותכונות האופי שלכם - הם אלה שעושים את זה.
