משברים יכולים להיות הזדמנות מצוינת לשינוי חיובי ולצמיחה. פעמים רבות הם גורמים למי שחווה אותם להערכה מחודשת של חשיבות החיים, לשיפור היחסים עם אנשים קרובים (משפחה וחברים), לשינוי סדרי העדיפויות בחיים ולחיים רוחניים עשירים יותר.
מחקרים מראים, שאחרי ההלם הראשוני, טראומה או משבר יכולים, באופן מפתיע, דווקא לחזק אותנו ואת מערכות היחסים שלנו הזוגיות והמשפחתיות; אנחנו מבינים לפתע שאנחנו יותר חזקים ממה שחשבנו, מעריכים בצורה חדשה את הכוחות שלנו ורוכשים ביטחון רב יותר להתמודדות עם אתגרים עתידיים.
משברים עשויים לשנות לנו את סדרי העדיפויות, הפרספקטיבה ואת הדרך שבה אנו מתייחסים לדברים בחיים. לפעמים, זהו חלון הזדמנויות: כל הקלפים נטרפו וזה הזמן לארגן את החיים מחדש. בפסיכולוגיה החיובית קוראים לזה 'צמיחה פוסט-טראומטית'.
מהי צמיחה פוסט-טראומטית?
צמיחה פוסט-טראומטית היא 'חוויה סובייקטיבית של שינוי פסיכולוגי חיובי, בעקבות התמודדות עם מצב לחץ טראומטי' (Tedeschi & Calhoun, 1995). מאז פרסום ספרם הראשון של טדסצי וקלהון בשנת 1995, פורסמו מחקרים רבים אשר מראים שההתמודדות עם ערעור של הנחות יסוד בעקבות אירועים טראומטיים, יכולה להיות גם מנוף לפיתוח מיומנויות (אישיות ובין-אישיות) ותהליכי צמיחה. חשוב להדגיש, כי אין הכוונה להמעטת הסבל או ראיית הטראומה עצמה כחוויה חיובית, אלא בגילוי כוחות תוך התמודדות עם הטראומה והשלכותיה.
ההבדלים בתגובותיהם של אנשים לאירוע טראומטי ובדרך ההתמודדות שלהם קשורים למשתנים רבים – אישיותיים וסביבתיים, בנוסף לנסיבות האירוע (ואירועים אחרים שהתרחשו בחייהם לאחר הטראומה) ולמידת התמיכה שקיבלו מקרוביהם ומהסביבה.
אנשים מדווחים על צמיחה פוסט-טראומטית במגוון נסיבות ומשברים, כגון התמודדות עם מחלה מסכנת חיים או כל אירוע אחר מסכן חיים כגון פגיעה בתאונת דרכים, מוות במשפחה, תקיפה מינית, אסונות טבע, מצבי מלחמה ופיגועי טרור. המחקרים מראים, שאחוז גבוה יחסית מהאנשים מדווחים, כי למדו במצבים אלה על עצמם, על הקשר שלהם לאחרים ועל מהות החיים עבורם. לאחר שהאדם יוצא מההלם הראשוני, לצד תגובות של אובדן, בלבול, כעס ועצב, מתקיים תהליך של עיבוד ועיכול של מה שקרה. תהליך זה עשוי להוביל את האדם לקבל זווית ראיה שונה על החיים. משברים יכולים להיות קטליזטור (מאיץ) המערער הנחות יסוד בסיסיות, חושף אמיתות קיומיות ומוביל אנשים לשנות את האופן שבו הם מתייחסים לעצמם, לאחרים ולחיים בכלל.
המצוקה הפוסט-טראומטית ('למה זה קרה לי?') והצמיחה הפוסט-טראומטית אינם קטבים מנוגדים של אותו תהליך. למעשה, מצוקה פוסט-טראומטית וקריסת המשמעות ('איך אני יכול למצוא מטרה ומשמעות כשיש לי שליטה כה מעטה על חיי?') יכולים לשמש כמנוע לצמיחה.
ביטויים של צמיחה ממשבר
צמיחה פוסט-טראומטית מוגדרת כמכלול השינויים שנתפסים כחיוביים לאורך זמן בעיני הפרט עצמו. שינויים אלה מתבטאים בשלושה מישורים:
• שינוי בתפיסת העצמי: תהליך ההתמודדות עם משבר כרוך בתהליך של היכרות מחודשת של האדם עם עצמו. בכורח המציאות החדשה האדם פוגש את עצמו במצבים שאינם מוכרים לו מהעבר, לומד להכיר בעצמו רגישויות שלא ידע על קיומן ומגבש תוך כדי כך תפיסה מציאותית יותר לגבי יכולותיו ומגבלותיו. לצד ההכרה בפגיעות, ייתכן תהליך של גילוי משאבים פנימיים, כוחות התמודדות חבויים ודרכים חדשות למיצוי עצמי.
• שינוי ביחסים הבין-אישיים: ההתמודדות עם המצוקה בעקבות המשבר עשויה גם לתרום לפיתוח מיומנויות בין-אישיות כגון אמפתיה ורגישות לזולת. התנסות בתמיכה ובזמינותם הרגישה של אחרים במצב המשברי, עשויה לתרום לחיזוק האמון ולהעמקת הקרבה בקשרים בין-אישיים מסוימים. אנשים רבים מדווחים, שבהתמודדות עם משברים למדו להעריך מי הם החברים האמיתיים שלהם. הם למדו מה אפשר לצפות מאחרים ולא פחות חשוב למדו מה (וממי) לא לצפות. מנגד מדווח על יצירת קשרים חדשים והרחבה של מעגלי השתייכות וקשרים פורמאליים ולא- פורמאליים בעקבות ההתמודדות עם מצב המשבר.
• שינוי בסדרי עדיפויות ובפילוסופיית החיים: הכרה בשבריריות הקיום האנושי ובאי הוודאות שבחיים וקבלת השינוי המתמיד בחיים, מהווים מימד חשוב של צמיחה פוסט-טראומתית. בעקבות התמודדות עם משברי חיים, אנשים מדווחים גם על שינוי סדרי עדיפויות, על שינויים רוחניים, על הצבת יעדים חדשים ועל יכולת ליהנות מהרגע.
מהם התהליכים המובילים לצמיחה פוסט-טראומטית?
ישנם שלושה מודלים שמובילים לצמיחה פוסט טראומטית:
1. המודל של טדסצ'י וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2012)
בעקבות הטראומה מתערערות הנחות יסוד בסיסיות לגבי החיים. עד האירוע הטראומתי זרמו להם החיים במסלול ידוע מראש. משבר המטלטל את שגרת חיינו מביא להתערערות תפיסות, עמדות, ומטרות ולהתעוררות של שאלות לגבי מטרה וכיוון. המצוקה המתעוררת בעקבות האירוע הטראומטי מתניעה תהליך של עיבוד והערכה מחדש של הנחות היסוד. תהליך זה הכרחי על מנת לגבש מחדש תפיסות חדשות שתעמודנה במבחן המציאות שהשתנתה.
2. המודל האורגניזמי (organismic) המבוסס על הגישה ההומניסטית
על פי מודל זה, בני אדם מונעים באופן בסיסי לקראת צמיחה. עיקר התהליך שאדם עובר עם עצמו לאחר טראומה, לפי גישה זו, מתאפשר בזכות ההתעמתות עם שאלות הנוגעות למשמעות החיים: מעבר לשאלות כגון 'מה קרה?' או 'איך זה קרה? מתעוררות שאלות כגון: 'מה זה אומר עלי?' 'מה זה אומר על החיים שלי?' 'מה הכיוון שלי בחיים?' 'בשביל מה? ' 'למען מי?'
לחץ הוא חוויה אוניברסאלית, אך המשמעות שאנו מעניקים ללחצים היא אישית ביותר. מודל זה שם דגש על הקשר בין צמיחה בעקבות ההתמודדות עם טראומה לבין חיפוש אחר כיוון ותכלית ושם זרקור על היכולת לחיות באופן אותנטי ומלא בהווה. צמיחה יכולה לבוא לידי ביטוי כשאנשים מתרגמים את המשמעות לעשייה באפיקים מעשיים כגון התנדבות, פעילות ציבורית וכדומה.
3. המודל הנרטיבי – הסיפור כדרך של חווה הטראומה לצמוח מהמשבר
לפי גישה זו, אנו מעניקים משמעות לחוויותינו באמצעות סיפורים. סיפורים מחברים חוויה אחת לאחרת ופיסות מידע שלא תמיד מסתדרות, זו לזו. הדרך לשינוי נסללת תוך התמודדות עם המצוקה הרגשית ועם שאלות נוקבות ומייסרות המתעוררות בעקבות המצוקה. תהליך צמיחה כרוך, לפי גישה זאת, בהבניה מחדש של סיפור החיים.
בכל אחד מהמודלים האלה המתארים תהליכים של צמיחה פוסט טראומטית קיים רכיב פרדוקסאלי כלשהו, כי מהאובדן ישנו רווח. ניצולי טראומה יכולים לחוות חוויות קשות של כאב ואובדן שאין לו תחליף ובו זמנית, להגדיר לעצמם מטרות והשקפות חדשות המאפשרות להם לחוש שהם נעים שוב קדימה לעבר מטרות חדשות.
הסיפור האישי שלי
את תאונת הדרכים ששינתה את חיי עברתי בגיל 21. אושפזתי במחלקת טיפול נמרץ במצב קריטי ואחרי שבועיים שבהם הרופאים ניסו להציל לי את הרגל, נאלצתי לחתום על טופס הקטיעה של עצמי כאשר אני תלוי בין חיים ומוות ולהתחיל חיים חדשים ללא רגל.
כשאנשים שומעים אותי אומר שהתאונה זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים הם פותחים עיניים ומתפלאים ואני מסביר להם, שהתאונה שינתה אותי והפכה אותי למי שאני היום. אני זכיתי בחיים שלי, והיום אני חי את החיים ולא סתם מעביר אותם.
בהרצאה שלי 'לא קם על רגל שמאל' אני משתף ומספר על החודשים הארוכים באשפוז, על השיקום הפיזי – טיפולי ההטריות, המעבר מהמיטה לכיסא גלגלים ולאחר מכן, המעבר להליכה עם קביים וההתמודדות הפיזית עם הקטיעה, ובנוסף, ההתמודדות הנפשית שלי כבחור צעיר שביום אחד החיים שלו השתנו ב- 180 מעלות.
מילד עם היפראקטיביות, הפרעות קשב ודיסלקציה, שהיה גם מופנם ושקט ובכלל לא מקובל חברתית, החודשים באשפוז ובשיקום הם התקופה בה גיליתי את עצמי מחדש כמו שלא הייתי אף פעם קודם. בשיקום הייתי עם דמות מרכזית ודומיננטית בקבוצת חברים שקיבלו אותי כמו שאני. התקופה בשיקום שינתה מאוד את הערך שלי בעיני עצמי, גרמה לי לצאת אל העולם ולעשות דברים שפעם לא היה בי האומץ לעשות אותם.
אחרי השיקום חזרתי ללימודים וגם חזרתי לעשות דברים שעשיתי לפני הקטיעה – צלילה, רכיבה על אופניים וטיולים בארץ. התחתנתי, הבאתי לעולם שלושה ילדים, ובהרצאה שלי אני מספר גם על האתגר בלהיות אבא עם מגבלה. למדתי שאני יכול ושהמגבלה היחידה היא אצלי בראש, שכל מה שאחליט שאני עושה ומסוגל - אני אצליח לעשות אותו. כך אני מרגיש ומאמין מאז, וכך אני גם חי את חיי.
כחלק מה'אני מאמין' והמסע שלי עם עצמי אני גם פעיל בעמותת 'הצעד הבא', הבית של הקטועים בארץ ותומך ומלווה קטועים חדשים בתהליך ההתמודדות שלהם עם הקטיעה וכל מה שכרוך בכך. אני מתנדב בקהילה, מעביר את ההרצאה שלי בבתי ספר ומשתתף בתוכנית ההסברה של החברה למתנ"סים בנושא של אנשים עם מגבלה וקידום שילובם בקהילה. בנוסף, הקמתי אתר אינטרנט 'לא קם על רגל שמאל' ובו אני משתף חוויות מחיי ומהפעילויות שאני לוקח בהן חלק, על מנת להשפיע ולתת תקווה קודם כל לאנשים שעוברים את התהליך שאני עברתי ובנוסף, לחנך את הדור הבא שלנו שאנשים עם מגבלה הם שווים.
מאז התאונה אני עובר מסע עם עצמי. מסע של הסתגלות למצב פיזי חדש. מסע, שבו אני לומד לקבל את עצמי. אני לומד לא לוותר לעצמי, ושלהיכשל זו לא אופציה עבורי. אני לומד לדבר לעצמי, לומד לבקש, לומד להאמין שמגיע לי ותמיד מזכיר לעצמי כמה אני שווה.
למרות שאני בן אדם מאוד חזק, גם אני נופל אבל אני תמיד חוזר וממשיך מאיפה שהפסקתי. אני מאמין שרק אני אחראי על האושר שלי, ואני לא יכול 'להפיל' אותו על אף אחד אחר. כל מה שאני עושה, לטוב ולרע, אני עושה לעצמי ואף אחד לא עושה אותו עבורי. אני בוחר כל יום מחדש לחיות וליהנות מכל רגע ומכל דבר שאני עושה, גם ברגעים הכי קשים שלי וגם כל אחד ואחת מכם יכולים לעשות זאת.
