'אני יודעת שאני צריכה לשנות ולעשות אבל...' 

‘אני יודע שלא טוב לי ככה, אבל אעשה כשאחליט…’

מזדהים עם המשפטים האלה? אמרתם אותם או דומים להם פעם או אפילו פעמיים? ובכלל, למה יש אנשים דחיינים בעולם הזה ומה עושה לנו הדחיינות? והאם ישנו קשר בין דחיינות לבין המצב הנפשי והתפקוד המנטלי שלנו?

רגע לפני שנצלול פנימה ונקבל תשובות, בואו נתחיל עם השאלה הבסיסית:

מהי בכלל 'דחיינות'?

נתחיל באמירה חשובה: לא כל דבר הוא דחיינות. לפעמים, סתם לא בא לנו לעשות משהו וזה לא הופך אותנו לדחיינים. האמת היא שזה אפילו כייף. מותר לנו לא לעשות עכשיו משהו כי מתחשק לנו לנוח, או שעברנו יום עמוס או שפשוט אין לנו מצב רוח טוב. דחיינות אינה עוסקת במקומות הטכניים כמו: 'אחליף מצעים שבוע הבא, אשלים את המשימות עוד שעה, אתקשר לבנק או לקופ"ח מחר כי היום לא בא לי'. פעולות אלה הן טכניות וכשלא מתחשק לנו לעשות אותן, מדובר יותר בעצלנות ולא בדחיינות. 

אז רגע, מה ההבדל בעצם?

ההבדל הוא שהעצלן ישן טוב בלילה. אם הוא לא יעשה את הפעולה שאמור היה לעשות, הוא לא יהיה מוטרד או חסר מנוחה כל כך. זה לא יעלה לו בבריאות הנפש. דחיין לעומת זאת, דוחה את האושר בחייו, הוא מניח אותו בצד עד 'שיגיע הרגע המתאים'. דחיינות היא סוג של מחלה. איך? מייד אסביר.

אדם יכול לדחות את האושר שלו מכל מיני סיבות. גם אם הסיבות הן טובות, מוצקות וניתן להסביר אותן היטב, התוצאה היא עדיין דחייה של האושר. אדם כזה, שאינו מאושר יהפוך לאורך זמן לאדם ללא אנרגיה, עם מצב רוח ירוד, סביר שיחלה, אם בשפעת, צינון או חלילה בתופעות חמורות יותר כמו הפרעות נשימה וסממנים נוספים של חולי פיזי ממשי. הפתרון שלו למצב הזה יהיה לרוב 'לקחת תרופה' ולחזור ולעסוק במחסור באושר בחייו, דבר שיגרום לו שוב לחלות, לקחת תרופה וחוזר חלילה. 

העניין הוא, שהדחיין ייקח את התרופה כדי להמשיך לא לבצע את מה שהוא אמור היה לבצע. כלומר, הוא ינסה 'להבריא' מהמחלה הפיזית אך הנפש בפנים תישאר לא שקטה.

למה גורמת הדחיינות?

חשבו לרגע כמה מיליוני שקלים יורדים לטמיון במשק הישראלי בגלל דחיינות. להערכתי, מאות מיליונים בשנה.

נסו לחשוב כמה החלטות לא קיבלו אלה שצריכים להחליט. כמה כסף מפסידים בעלי עסקים כי הם דחיינים: הם לא משקיעים בעסק כאשר נדרש, הם לא עוצרים כאשר נדרש, הם חוששים להיכשל וקופאים במקום, הם יודעים שהעסק חייב לקלוט עובד אבל, הם דחיינים. הם יודעים שצריך להחליף עובד אבל הם דחיינים.

חשבו גם כמה אלפי אנשים עובדים באלפי משרות והם לא מאושרים. כמה סיפורים על צורך קיומי אנחנו מספרים לעצמנו כשעולה ההצעה 'אולי תחליפי מקצוע/ מקום עבודה'. 

כשאנחנו עובדים בעבודה שאנחנו לא אוהבים ואנחנו לא מאושרים, אנחנו גם לא אפקטיביים, לא מרוצים ולא עומדים בציפיות ואז, אנחנו מפוטרים או מתפטרים. ומה עם הזוגיות? חשבתם כמה דחיינות קיימת במערכות יחסים? כמה צער ומחסור באושר נדחקים לפינה לטובת הסברים מפולפלים בדמות 'כשהילדים יגדלו'. אנחנו יודעים ומרגישים שנדרש שינוי, אבל אנחנו דוחים אותו כי אנחנו חוששים מההשלכות של הפעולה או מהשינוי. כלומר, מקור הדחיינות הוא הקושי להתמודד עם השינוי שביצוע הפעולה או ההחלטה החדשה יביאו איתם. 

מדוע זה קורה?

הסיבה המרכזית לדחיינות: פחד

אדם מונע מארבעה פחדים: פחד ממוות, פחד מכישלון, פחד מחוסר וודאות ופחד מהצלחה. את הפחד מהמוות נשאיר להזדמנות אחרת ונדון במאמר הזה בשלושת הפחדים האחרים.

פחד מכישלון

אנחנו לא אוהבים לקבל 'לא', זו תכונה אנושית והגיונית. חשבו על אדם שיודע שהוא צריך ושנכון לו לעשות משהו, אבל הוא נמנע מלעשות אותו כי הוא מפחד מכישלון. הוא לא מוכן לשלם את המחיר שבדרך ולחוות אכזבה כתוצאה מהניסיון. יש הרבה מאוד דוגמאות לכך: פחד במה, ירידה במשקל, החלפת מקום עבודה, בקשת קידום או הטבת תנאים, פחד קהל (נוכחות ברבים גם ללא עמידה מולם), הקמת עסק, סגירת עסק, גירושים ועוד. כל אלה הן דוגמאות לפעולות שאנחנו רוצים או צריכים לעשות אך לא מסוגלים להתגבר על השאלה הפנימית העמוקה 'ואם זה לא יצליח' או 'מה יגידו'. 

הקושי בהתמודדות עם אכזבה הוא לא 'הצגה', הוא באמת קיים וסביר להניח כי הוא נשען על כישלונות עבר שחווינו וכישלונות של אחרים ששמענו או ראינו (על התת-מודע).

פחד מהצלחה

פחד זה מפחיד לא פחות מאשר הפחד להיכשל. המוח שלנו עושה במקרים האלה מעין מניפולציה והופך הזדמנות סבירה להצלחה לפחד מכישלון. לדוגמה: אני יודע שאם אעביר הרצאה, זה יכול לקדם מאוד את העסק שלי, אבל אני מתחיל לחשוב 'מה יקרה אם לא יבואו' וכתוצאה מכך מחליט לא לנסות אפילו ולא להעביר את ההרצאה. באופן דומה, אני יכול לרצות מאוד את המשרה הבכירה יותר, אבל אז אכניס לעצמי קולות למח שמדובר בהמון אחריות, שעות עבודה מרובות, הרבה אנשים שצריך לנהל ולכן אגיד לעצמי: 'לא עכשיו. אולי כשהילדים יגדלו'.

פחד מאי וודאות

פחד זה הוא המניפולטיבי ביותר, שכן אנחנו מציבים תנאי: אנחנו רוצים לדעת שנצליח לפני שנעשה את הפעולה. כיון שאנחנו לא נביאים ולא יכולים לצפות את העתיד, ההחלטה היא לא לעשות. אין וודאות בהצלחה ולכן לא עושים. 

מצב של חוסר וודאות הוא לא נעים ואף מציק. אנשים יעדיפו לא לבצע את הפעולה מאשר להגיד לעצמם 'בוא ננסה, נראה מה יהיה'. הרצון לדעת את התוצאה לפני ביצוע הפעולה מורכב מאוד והתרגום שלו הוא הפחד.

אי הוודאות נובע גם מאובדן השליטה. אנחנו אוהבים לשלוט בחיינו ובפעולות שאנו עושים. כשמשהו לא מוכר לנו, חדש ושונה, אנחנו לא שולטים בו מספיק טוב כדי לדעת אם זה טוב או רע, יצליח או לא וחוסר הוודאות הזה משתק אותנו.

אז מה עושים עם הדחיינות? איך יוצאים מזה? 

הנה 3 צעדים ראשונים לניצחון על הדחיינות

1. לקיחת אחריות

אחד התירוצים שאנחנו נותנים לעצמנו כשאנחנו דוחים דברים מסוימים, נעוצים בסביבה ('אני לא מתפטרת בגלל ההורים', 'אני לא יורד במשקל כי אין לי תמיכה של המשפחה' וכו'). לכן, הצעד הראשון שנדרש לעשות אותו כדי להתגבר על הדחיינות הוא להתבונן פנימה, לקחת אחריות ולהפסיק לתלות בסביבה את האחריות לטיפול בדברים שאנחנו צריכים ויכולים לטפל בהם. גם אם הסביבה חושבת הפוך מאתנו, זו בעיה של הסביבה ולא שלנו. אין לנו יכולת לשנות את הסביבה אבל יש לנו יכולת לשנות ולהשפיע עלינו ולכן ההתמקדות תהיה בפעולות ובהחלטות שאנחנו צריכים לקבל.

2. נטרול התנגדויות – האדם השלישי

כשאנחנו בצרה, באופן טבעי ועל פי רוב, נבקש עזרה מהקרובים לנו. אך תראו איזה אבסורד: הקרובים לנו הם הראשונים שנתנגד אליהם. כשבני הזוג, ההורים, האחים ואפילו חברי נפש, יציעו משהו, האוטומט שלנו יגיד 'אני לא עושה'! 

אחת הדרכים לנטרול ההתנגדויות שלנו לסביבה הקרובה אלינו (שב'הפוך על הפוך', מאריכה את משך הדחיינות) היא לפנות לקבלת עזרה, עצה, מחשבה מאדם שאינו מקורב אלינו מאוד ועדיף לא בן משפחה קרוב, או בן משפחה רחוק שנמצא ביחסים קרובים איתי. אותו אדם שלישי יכול להיות כמובן גם איש מקצוע. כאשר מדובר בדחיינות קשה, זו יכולה להיות התפנית שתשנה מצב. הפניה לאדם השלישי היא למעשה מימוש של הטיפ הראשון – לקיחת אחריות על עצמי.

3. ניצחונות קטנים - למידה מהצלחות

ישנם כל כך הרבה משפטי העצמה בנושא הזה שאפילו אני המצאתי (באמת) אחד כזה: 'עדיף לשכפל הצלחות מאשר לתחקר כישלונות'. הרעיון הוא להבין איך להעלות את הביטחון העצמי שלנו ולצמצם את הפער עד שנצליח לבצע את המעשה המיוחל שיגמול אותנו מהדחיינות לעשות אותו. 

לשם כך, אני ממליץ להתחיל עם פעולות קטנות שמקרבות אתכם לביצוע המעשה השלם. לא חייבים להתחיל בדיאטה רצחנית כדי להתחיל לרדת במשקל. אפשר להתחיל לשנות הרגלי תזונה ועם הזמן וההצלחה, להתקדם שלב נוסף (ירידה משתי כפיות סוכר בקפה, לחצי כפית). הצלחתם בהצעת מחיר? סגרו אתכם? נהדר. תבינו מה הוביל לזה ומדוע זה הצליח.

בתוך תהליך שכפול ההצלחות נדרש גם לחזק את היכולת לפרגן לעצמנו. אדם שעסוק בהלקאה עצמית לא ידע להעריך ניצחון קטן. אצלו מה שלא 100% הוא לא ניצחון. לכן, העבודה דרך שכפול הצלחות מחייבת גם עבודה על פרגון עצמי ועל הוקרה.

לסיכום

למרות שרבים מאתנו מבלבלים בין 'אדם עצלן' ל'אדם דחיין', ראינו שלא מדובר באותו דבר. אדם דחיין גורם לכך שהוא אינו מאושר והדחיינות שלו נובעת מפחד ולא מעצלנות או מעייפות. כדי לצאת מהמצב שבו הוא נמצא, נדרש לעשות עבודה ולהתגבר על הפחד, דבר שבהחלט אפשרי. 

לכולנו מגיע להיות מאושרים וכולנו גם יכולים להיות כאלה. כל שנותר, הוא להכיר בדחיינות ולטפל בה.