מה אם הייתי אומרת לכם שכל חוויה שחוויתם, חיובית או שלילית, היא כזו שאפשר לצמוח ממנה, ללמוד ולקחת את עצמכם לרמה האישית הבאה שלכם?
משברים יקלעו לחיינו בין אם נרצה או לא, וברוב הזמן הם יגיעו בדיוק כשאנחנו לא מוכנים אליהם, לא ציפינו להם וכמובן לא עשינו הכנה.
האדם מתכנן תוכניות, והחיים קורים. תכל'ס, הסוד להסתכלות על המשבר כעל הזדמנות טמון בנקודת המבט שלנו: איך נגיב ומה נעשה כשמשבר יגיע?
משפט מדהים ששמעתי לאחרונה והבהיר עבורי את הגישה שלי לחיים הוא: 'מה שבא לפתחי מגיע לפתחני' ובדיוק על כך נדון במאמר הזה. בנוסף, נבין כיצד ליישם זאת בדרך היעילה ביותר, שתשנה לנו את כל זווית הראיה העתידית.
הזיכרונות שלנו הם אוסף של פיסות מידע שונות שאגרנו מהסביבה ושנשמרות לנו באמצעות החושים השונים. כל אחד מאותם זיכרונות, יעורר בנו תחושות ורגשות אחרים: שמחה, עצב, געגוע, תשוקה, נוסטלגיה, העצמה, סלידה, כעס, אהבה, התרגשות ועוד.
נסו למשל להיזכר רגע בארוחת שישי משפחתית. אתם תיזכרו בריח התבשילים, בצבעים של השולחן שעמוס בטעמים מופלאים, כנראה שתזכרו גם צלילי הצחוק של האח הקטן שלכם ואת אבא או הסבא שלכם מברך ב'שבת שלום' רגע לפני שהתחלתם לאכול.
כדוגמה נוספת, נסו להיזכר בפרידה משמעותית שחוויתם: עזיבה של מקום עבודה שאהבתם, החלפת עיר מגורים, פרידה מבן או בת זוג, מוות של אדם קרוב. ככל הנראה, תזכרו את הדברים דרך התחושה, מצב הרוח, החוויה והמילים ששמעתם באותה הסיטואציה.
בחלוף הזמן אתם תרצו להיזכר ולהיאחז בעיקר בדברים הטובים הקשורים אליו, ותרצו למצוא את הכוחות להיאחז בזיכרונות הנוסטלגיים מאותה הפרידה. זו רק דוגמה קטנה שממחישה הפיכת משבר להזדמנות ולצמיחה. עד כאן נסכים, שכמו כל חוויה, גם המשברים שחווינו ונחווה בחיים, יצרבו לנו גם הם, בסופו של דבר, כזיכרונות.
האם יהיה מופרך לומר שדווקא החוויות והזיכרונות השליליים שחווינו, אותם המשברים, נפילות, קשיים, אתגרים - הם אלו שבחלוף הזמן יהדהדו את השיעורים, החיזוקים והחוזקות המשמעותיים ביותר? ועוד שאלה: האם יש סיכוי שבעוד כמה שנים, נזכר דווקא באחת החוויות השליליות שחווינו ובכוונה תחילה נזמן מתוכה רגשות חיוביים ומעצימים?
אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מחיי האישיים.
בשנת 2021 אבא שלי עבר אירוע מוחי קשה. הוא פונה מיד לבית החולים, הייתה בהלה גדולה והוא הוכנס לניתוח ארוך. מהאירוע, נשאר אבי עם שיתוק בצד ימין בגופו, ואפאזיה (לקות של פגיעה בכישורי השפה. כושר דיבור, הבנה, קריאה, כתיבה וכו').
אותו אירוע הוגדר לחלוטין כמשבר משפחתי ומשבר אישי שלי. זה אירוע ששינה את אופי המשפחה שלי, וכן, גם אותי באופן אישי, תיכף נגיע לזה. התא המשפחתי שלי השתנה בין רגע, ויחד איתו התקשורת בינינו, המחויבות אחד כלפי השני וכמובן הערבות ההדדית שבתוך המשפחה.
אין באמת מספיק מילים שיכולות לתאר את הקושי שהגיע עם האירוע הזה. הכל השתנה.
בהסתכלות לאחור על השנים האחרונות, הקשר המשפחתי ביני לבין אחי, אחותי ואמא שלי, התחזק והשתנה מאוד. נדרשנו להפגין כוחות שלא הכרנו קודם לכן אחד ביחד עם השני, כלפי השני וכולנו ביחד כמקשה משפחתית אחת, התחזקנו.
אחרי שעוברים את ההלם הראשוני, מתחיל שלב ההסתגלות.
שלב השיקום מתחלק לשניים: השיקום של אבא שלי הוא השיקום המרכזי. המשנה לו הוא השיקום שלנו, המשפחה הגרעינית שלו.
המפתח לשינוי הגישה הוא זמן. זמן לעכל את הסיטואציה החדשה כדי להביט עליה בעיניים אחרות. מה שברגע הראשון היה נראה כמו סוף העולם, בהמשך הדרך התגלה כ 'זה מה שיש ועם זה ננצח', וכל הגישה האישית והמשפחתית שלנו התרגלה למצב.
אני לא יכולה להעיד על בני משפחתי, אבל באופן אישי, לאחר האירוע קיבלתי שיקוף מדויק לתמונת המציאות שחייתי בה, פספוס שהרגשתי בעקבות העיסוקים שלי, מחסומים שהבנתי שעומדים בפניי וכי הגיעה השעה לנפץ, ובעיקר – לפעול. לא להישאר במקום אלא לנוע קדימה.
בחצי שנה לאחר האירוע של אבי, הכרתי את בן זוגי איתו אני חיה כיום, קיבלתי החלטות משמעותיות ואמיצות מאוד ביחס לעסק אותו אני מנהלת, שיניתי, הגדלתי אותו ועשיתי לו מתיחת פנים ובעיקר – התחלתי לפעול הרבה יותר.
את הזמן אי אפשר להחזיר לאחור, וגם אין לי מושג כמה זמן יש לי באמת, אבל לפעול ולהבין אח"כ שטעיתי - את זה תמיד אפשר לתקן.
אם תשאלו אותי היום, מלבד העובדה שאני מתגעגעת לתקופה של לפני האירוע, מאוד, אספר ואודה שאני חיה חיים שלמים וטובים יותר. הכלים הרגשיים והתודעתיים שיש לי, שאותם אני מיישמת בכל רגע נתון, עזרו לי להתגבר ולהסתכל על חצי הכוס המלאה.
זו הייתה הבחירה שלי: להביט במשבר כהזדמנות.
אני רוצה להציע לכם, הקוראים את המאמר הזה, לבחור להסתכל על הזיכרונות השליליים, המשברים, האתגרים המאוד קשים שעברתם בדרך, כמקפצה אל הרמה הבאה של החיים שלכם.
כל זיכרון – בין אם הוא שלילי או חיובי, מגיע כדי ללמד אותנו משהו על עצמנו. חוויה שנצרבה לנו וממשיכה להדהד, נמצאת שם כדי שנלמד ממנה או ניקח ממנה השראה.
הגיעה אליי מתאמנת לחדר האימון, שהחלימה ממחלת הסרטן. לאחר ההחלמה, חוותה תקיעות איומה בחייה האישיים, בבית, במקום העבודה, ולא הצליחה לשבור את המחסומים שנערמו מולה. הזיכרון הקשה ביותר שלה היה הניתוק מהמשפחה והילדים בעקבות ההקרנות שעברה. אחרי שיחה ודמיון מודרך, ביקשתי ממנה לבחון אילו דברים היא למדה על עצמה בעקבות המשבר הזה.
היא סיפרה שהתקופה הזו גרמה לה להעריך מחדש את חיי המשפחה שלה, את בעלה, את האימהות שזכתה לחוות ולהגשים בחיים שלה. היא סיפרה שבתקופה בה התמודדה עם המחלה, התחילה לצייר ולצלם, חלום שסחבה הרבה שנים בלי התעוזה להגשימו, וסיפרה לי שבתקופה הזו, למדה על עצמה דברים חדשים כמו נחישות, עקשנות ואכפתיות לסביבה.
כן, בוודאי שמדובר בתקופה קשה ומאתגרת מאוד שהיא עברה וניצחה. אפשר היה להמשיך להסתכל על המחלה שלה כעל משבר עצום שחוותה, אך היא הגיעה אלי כדי לצאת מן המשבר הזה ולחזור לחיים. אותם החיים שנמצאים מהצד השני של המשבר שלתחושתה, היא קיבלה במתנה מחדש.
אחרי ההשלמה ועיבוד התקופה, אפשר היה לקבל החלטה ולבחור להסתכל על הכל, כדי לאפיין מחדש את החודשים בהם ניצחה את הסרטן. היא החליטה לראות את המשבר כהזדמנות שהיתה לה לגלות את עצמה מחדש ולבחור לעסוק בתחומים שדחתה במשך שנים.
אם נסכם נבין, שאפשר להסתכל על כל משבר בפרספקטיבה של זמן, כהזדמנות להסתכלות מחדש, למידה, העצמה וצמיחה. לכל אחד יהיה את הזמן שלו לעבד ולשנות את נקודת המבט וכשמבינים את זה, אפשר, באופן יזום, לעבוד על התודעה, לזרז את ההחלמה מהמשבר ולבחור להסתכל על סיטואציות בגישה אחרת.
יש משברים שהיציאה מהם אל ההזדמנות תדרוש רק פעולות רגשיות ובחירת נקודת מבט שונה, וכמובן שיש כאלו שידרשו פעולות מעשיות, בחירות וקבלת החלטות שונה מהרגיל. חשוב להבין שכל מקרה לגופו, שנדרשת עבודה ושינוי גישה אל מול משברים אך בסוף, הבחירה נמצאת אך ורק בידיים שלנו, כל אחד וההזדמנות שלו.
