‘אף פעם לא מקשיבים לי, אפילו שיש לי מה להגיד, והרבה’. ככה התחילה רינת את השיחה איתי. שמעתי את התסכול בקולה, וראיתי את חוסר האונים במבט המושפל. ‘אני בטוחה שזה מכאיב ומתסכל’ עניתי לה. ‘זו באמת תחושה קשה, בייחוד כשזה חוזר על עצמו שוב ושוב’.
תחושת ה'לא סופרים אותי במקום העבודה', מעבר להיותה תחושה לא נעימה יכולה, לא אחת, להשפיע גם על הביצועים בעבודה. העבודה שלנו, המהווה חלק ניכר משעות היו שלנו, היא הרבה מעבר למקור הפרנסה עבורנו. היא חלק משמעותי בהגדרת הזהות שלנו. היא מהווה מקור ללימוד והתפתחות. היא מאפשרת לקבל פידבקים, כדי להתחזק ולחזק את הביטחון העצמי שלנו. היא מקום, שמאפשר לנו לקבל משמעות לעשייה שלנו, דרך התרומה לחברה, ללקוחותיה ולקולגות שלנו. היא גם לרוב מסגרת חברתית עבורנו.
ולכן, כל כך חשוב לנו לדעת, שאנחנו עושים עבודה טובה, שאנחנו מוערכים ושלעשייה ולדעה שלנו יש חשיבות עבור האחרים בחברה.
כשהתחושה הזו לא מתממשת, המוטיבציה שלנו יורדת ואיתה איכות העבודה שלנו.
זו תוצאה שאף ארגון לא חפץ בה, אך לא תמיד לארגון יש יכולת לאבחן תחושה זו, אצל כל עובד ועובד.
אז מה עושים?
לוקחים אחריות בעצמנו!
ואיך עושים את זה?
לשמחתנו, ישנן מגוון דרכים וכל אחת יכולה לבחור לעצמה את שמתאים ונכון לה.
אז השאלה הראשונה ששאלתי את רינת הייתה: ‘האם באמת אף פעם לא מקשיבים לך, או שאת יכולה לחשוב על פעם מסוימת, שדווקא כן הקשיבו לך בנושא מסוים?’
אחרי כמה דקות של שתיקה, רינת ענתה: ‘הפעמים היחידות שמקשיבים לי, הן כשאני מציעה שנעשה פעילות חברתית כלשהי למחלקה’. מעניין חשבתי לעצמי, ושאלתי אם תוכל לתת דוגמה.
‘בתחילת השנה’ החלה רינת לספר ‘התברר לי שנותר תקציב רווחה משנה שעברה שלא נוצל, ושאלתי את מחלקת הרווחה שלנו אם נוכל להשתמש בו לסדנת צחוק למחלקה. האמת שזו הייתה סדנה ממש כיפית ומגבשת, וכולם דיי התלהבו'.
‘מדהים’ אמרתי לה. כלומר גם זיהית הזדמנות, גם מצאת לה רעיון מתאים, שנחל הצלחה, וגם הצלחת לייצר גיבוש במחלקה, שזהו ערך משמעותי ביותר עבור חברה, המשפיע באופן ישיר על הצלחתה.
‘נכון’ אמרה רינת בחוסר שביעות רצון, ‘אבל זה לא היה בתחום העבודה שלי , זו הייתה פעילות חברתית’. זו הייתה דוגמה מצוינת, שאפשרה לי להראות לרינת שני דברים:
א. התפיסה שלה ש'אף פעם לא סופרים אותה' פשוט אינה נכונה. ישנן פעמים שדווקא כן.
ב. שיש לה יכולות לגייס קולגות להקשיב לה, להציע רעיון, ליישם אותו ולייצר הצלחה.
תפיסתית, שינוי מחשבה ודיבור מ'אף פעם לא'...'לפעמים'… או ‘לא תמיד’ כבר מייצר שינוי תחושתי שישנם מצבים, בהם אני מצליחה וישנם מצבים בהם לא.
זהו שלב ראשוני המבסס תחושה שההצלחה בידיי.
בשלב הבא, בחנו מספר סיטואציות בהן רינת מרגישה ‘לא נחשבת’ וניסינו להבין מדוע, ומה תוכל לשנות. הבנו שאחת הסיטואציות החוזרות על עצמן, הן ישיבות מחלקתיות בהן העובדים והעובדות מציגים את פרוייקטי החודש שלהם.
רינת הסבירה שהפרויקטים עליהם היא עובדת, משולבים לרוב עם עובדים נוספים, והם אלו שמציגים אותם ולא היא.
לפעמים אלו עובדים מנוסים ובכירים, ורינת מרגישה שזה לא מקומה להציג את החלק שלה בפרויקט.
‘אם הבנתי אותך נכון, החלק שלך בפרויקט משתלב בחלקים נוספים שהקולגות שלך אחראים להם?’ שאלתי. ‘בדיוק, והם מתחילים לספר על הפרויקט, כולל על החלקים שהיו באחריותי ואז, לא נותר לי מה לספר’. היא הוסיפה.
ניסינו לחשוב יחד, איך רינת תוכל כן לספר על הישגיה בפרויקט, בלי להרגיש שהיא חוזרת על דברי אחרים, או תופסת את מקומם.
אחת הדרכים שעלו, היא לשוחח עם אותו קולגה, שרינת עבדה אתו על הפרויקט, ולהחליט מראש לפני הפגישה המחלקתית איזה חלק יספר כל אחד. כך, תוכל רינת לתכנן, מה חשוב לה לומר, ואיך לומר זאת.
כלומר תכנון מראש לפני הפגישה ושיחה עם קולגה לעבודה יכולה לייצר התנהלות אחרת ורצויה בפגישה.
תוך כדי החשיבה המשותפת, רינת העלתה את הקושי שלה למצוא את הזמן הנכון לה להתחיל לדבר, כיוון שרוב חברי המחלקה מאוד דומיננטיים ונוהגים לפעמים להתפרץ זה לדברי זו.
החלטנו, שרינת תבקש מהקולגה שלה, שהוא יהיה זה שיבקש ממנה להתחיל בהצגת הפרויקט והחלקים להם היא תרמה, ורק אחר כך הוא ימשיך ויספר על החלקים שבאחריותו. בחרנו יחד בקולגה בכיר ומנוסה, ממנו תבקש רינת להתחיל בהצגת הפרויקט.
בשיחה שרינת ניהלה עם אותו חבר למחלקה (שיחה ממנה חששה לא מעט), היא הופתעה לגלות שהוא אפילו הוחמא מבקשתה של רינת, וכלל לא היה מודע לצורך שלה, לספר על הפרויקט בעצמה.
באותה השיחה, הוא שיתף, שחשב שהשיחות האלו לא מעניינות אותה ושהיא רואה בהן בזבוז זמן ובעיקר מחכה שיסתיימו כבר.
רינת הבינה שחוסר שביעות הרצון שלה, התפרש כחוסר עניין, מה שהיה ממש לא נכון. מאחר ולא שיתפה את התסכול שלה עם אף אחר, הצורך שלה להתבטא בפגישות האלו, מעולם לא שוקף.
זו הייתה תחילת השינוי שרינת לקחה על עצמה!
תחילת השינוי היא קודם כל בהבנה, שניתן לשנות התנהלות לא רצויה בחיינו ושהשינוי חל ברגע שניקח אחריות על ההתנהלות, ונלמד כיצד ניתן לשנות אותה.
בהמשך התהליך, חידדנו את הדרך שבה רינת מציגה הישגים ותובנות שחשוב לה להציג. הבנו באילו תחומים וסיטואציות נח לה יותר להתבטא, ובאלו היא נוטה להשתתק.
ניסינו למפות את הסיטואציות הנוחות, ולוודא שרינת מודעת להן ועושה בהן שימוש. בסיטואציות הפחות נוחות, ניסינו בעיקר לחפש כלים ועמיתים, שיכולים לסייע לה. חלקם עבדו טוב יותר וחלקם פחות.
רינת למדה כחלק מהתהליך, לזהות אותם, לאמץ את מה שנכון ומתאים לה ולהתנסות, כחלק מתהליך השינוי.
לסיכום
התחושה ש'לא סופרים אותי, במקום העבודה' היא אכן תחושה מתסכלת. לפעמים היא כל כך משתלטת ומאבדת פרופורציה, הרבה מעבר למציאות. לכן מומלץ להתחיל בדוגמאות ספציפיות של מתי התחושה הזו צפה ובולטת ובעיקר להבין מתי התחושה אינה עולה, או באלו סיטואציות התחושה היא אפילו הפוכה לחלוטין.
ההבנה שהתחושה אינה עולה ‘תמיד’ או ‘אף פעם’ מאפשרת חשיבה חיובית ומקדמת. מציאת סיטואציות חיוביות ובחינת הכישורים וההתנהלות שלנו בסיטואציות אלו מחברות אותנו לחוזקות שלנו והחוזקות שלנו הן הג'וקר שלנו. הן תמיד אתנו ואנחנו נחליט מתי לשלוף אותן.
יתכן שאנחנו מורגלים ומאומנים לשלוף את הג'וקר בסיטואציה א' ולא בסיטואציה ב' והיופי הוא שאפשר ללמוד לתרגל ולהתאמן מתי ואיך שולפים אותו.
ניתן ללמוד עוד ועוד כלים, (לאסוף עוד ג'וקרים) שיסייעו לנו להתנהל טוב יותר עבור עצמינו.
לא סתם אומרים שהחיים הם בית ספר אחד גדול. ככל שנאמין שאפשר ללמוד ולשנות, ננסה ונתנסה נלמד ‘לספור את עצמינו ושהקולגות והמנהלים שלנו, יספרו אותנו’.
