‘לַשִּׁיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן’ כתבה נעמי שמר.
בפרק השלישי של ‘רוקדים עם כוכבים’ ההפקה שמרה את ירדן ג'רבי לסוף וטוב שכך, כי כמו קינוח מתוק בסוף ארוחה, הם השאירו אותי עם טעם של עוד.
מבחינתי, החלקים המרתקים בכלל אינם הריקוד, שלא לומר השיפוט. אותי מה שמרתק זו הדינמיקה בחדר החזרות וגם כמה השניות ממש לפני שהם עולים לרקוד, כשהם מחזקים זה את זו וזו את זה.
ירדן ודני יוחטמן התאמנו על ואלס אנגלי, שכולל הרבה הטיות אחורה של בת הזוג.
דני מנסה להטות את ירדן ואופס, ירדן מתנגדת! שנים רבות של אימון כג'ודאית, כבר מגיל צעיר, חישלו אותה לא ליפול על הגב וזה בדיוק מה שהיא מסבירה לדני: ‘אני לא נופלת על הגב, אני מפילה את היריבות שלי על הגב’. ועוד היא אומרת לדני: 'בג'ודו אני סוליסטית. כאן אנחנו שניים' ואני מוסיפה: ‘ואני צריכה לתת לך, כגבר, להוביל’.
אבל ירדן מצליחנית. היא אוהבת לנצח וברגע שהיא הסכימה להשתתף בתוכנית, היא מן הסתם אמרה לעצמה, שזו לא רק חוויה, אלא הזדמנות לְאַתְגֵּר את עצמה וללמוד ‘כללי משחק’ חדשים.
אם הגוף והמח שלה מחווטים כבר שנים לא להקשית את הגב אלא להקשיח אותו, ירדן צריכה כעת לעבוד על להתגמש.
ואם לקרב היא מגיעה עם סבר פנים רציני ונחוש, היא צריכה לעבוד כעת על נינוחות וחיוך ואנחנו שומעים, שהיא אכן עבדה על זה, כי מעבר לתרגול עם דני, היא נשארה שעות רבות לבד בסטודיו כדי להמשיך לתרגל ולהשתפר.
שאפו לירדן. לא פלא שהם זכו בניקוד כה גבוה.
שימו לב לאופן שבו הזוגות מחזקים זה את זו וזו את זה; איך הם ‘מרימים’ לפרטנר את הביטחון העצמי או רק מזכירים לו ליהנות.
ליהנות מעצם העשייה שלנו זה דבר חשוב מאוד. ולדעת, שהיטבנו את החיים של מישהו, או הועלנו לו במשהו נותן סיפוק עצום.
ואיך כל זה קשור לעסק ולעשייה שלכם?
אני מניחה שכבר ניחשתם. אני שומעת מעצמאים רבים אמירות נוקשות כמו ‘אני ושיווק זה לא’, ‘סרטונים זה לא אני’, ‘אני לא מצליחה להתמיד בכתיבה’.
כל עוד אלה האמירות שלכם לעצמכם ולעולם - אין סיכוי שזה ישתנה.
בכל פעם שאנחנו אומרים משפט כזה, לעצמנו או למישהו אחר, אנחנו נותנים לתת המודע שלנו לגיטימציה נוספת לא לשנות ולא להשתנות.
אם יש לכם מספיק לקוחות ומספיק הכנסות, זה בסדר לא לשנות דבר ולא להשתנות במילימטר, אבל אם זה לא המצב ויש לכם רצון ליותר, צריך לפעול לשינוי התוצאות.
איך עושים את זה?
ישנן שתי דרכים:
לעשות פעולות אחרות ממה שעשינו עד כה או, לעשות את אותן פעולות, אבל אחרת: בסדר אחר, בזמן אחר או בדרך אחרת וכל זה, מבחינתי, משמעותו לְהִתְגַּמֵּשׁ.
לא קל לנו לְהִתְגַּמֵּשׁ, כי המשמעות של ההתגמשות היא להיפרד מהסיפור שסיפרנו לעצמנו עד כה (לדוגמה: ‘לא נוח לי מול מצלמה’) ולהסכים, שהפרק הבא בסיפור שלנו יהיה שונה מהפרקים שנכתבו עד כה.
אולי עד עכשיו סיפרת לעצמך ש'הכנסה של כמה אלפי שקלים בחודש זה בסדר לי', או ש'יוֹם אֶחָד אני אעביר סדנה/ אַרְצֶה/אצלם קורס דיגיטלי, אבל נכון לעכשיו, אני עדיין לא שם'.
לְהִתְגַּמֵּשׁ זה להסכים להאמין, שכבר היום יש לך את כל מה שנחוץ כדי להעביר סדנה, להרצות או לצלם קורס דיגיטלי. לְהִתְגַּמֵּשׁ זה גם להסכים להאמין שמגיע לך להצליח יותר ולהרוויח יותר.
ואם ירדן הצליחה להתגבר על אינסטינקט שנוצר אצלה ברבבות של שעות אימון, אני מאמינה שגם אנחנו יכולים לְהִתְגַּמֵּשׁ.
ולא אפול כאן לאמירה שכבר הפכה לקלישאה, שהדינוזאורים נכחדו כי כשהנסיבות השתנו הם לא התגמשו ולא השתנו ;-)
ומה הטיפ שלי אליכם, בכל פעם שאתם תופסים את עצמכם עם אמירה נוקשה כזאת?
אני הייתי טיפוס נוקשה מאוד ויש תרגיל נהדר שעזר לי מאוד להגמיש את המוח: כשאנחנו משלבים את האצבעות של שתי הידיים, אגודל של יד אחת תמיד נמצא מעל האגודל השנייה. אצלי, המשלב הרגיל הוא כשאגודל ימין נמצא למעלה. אני מציעה לכם לשלב את האצבעות למשלב הרגיל ואז להפריד את הידיים ולשלב במשלב ההפוך (אצלי כעת אגודל שמאל למעלה).
זה לא קל בהתחלה, כי המוח לא רגיל לזה, אבל זו בדיוק מהות התרגול.
ואז, שלבו שוב רגיל ושוב הפוך וכך לסירוגין כמה פעמים.
לי, זה עזר כשניצבה בפני אפשרות או הזדמנות שהאוטומט שלי (כמו הגב של ירדן) דחה.
תרגול של כמה שניות של החלפת המשלבים עזר לי בהרבה מקרים לומר ‘כן’ או להעז לעשות משהו שדחיתי זמן רב.
שנים שאמרתי לעצמי ‘יוֹם אֶחָד אציע את עצמי כמרצה במכללה שבה למדתי’ וכשסוף סוף העזתי להיכנס ולהציע את עצמי, שאלו אותי מתי אוכל להתחיל. זה היה כל כך פשוט, שחבל שהתלבטתי עם עצמי כל כך הרבה לפני שהעזתי.
אז נאמר מעתה
‘לשיר זה כמו להיות ירדן’, אבל גם 'לִפְעֹל' זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן'.
