מי לא מכיר את המצב המתסכל הבא: הילד או הילדה שלכם סובלים מכאב, אתם קובעים תור לרופא, הוא מוצא שהכל ‘תקין’, אבל הכאב עדיין נוכח. היציאה מחדר הרופא עם האמירה שהכל ‘תקין’, בזמן שהמציאות הפוכה לגמרי מתסכלת ומשאירה אותנו, ההורים, בחוויה של חוסר אונים.
הרפואה המערבית, המצוינת בזיהוי פתולוגיות פיזיות, נוטה לפספס פעמים רבות, את הרובד שבו הכאב מתחיל לא פעם: הרובד האנרגטי או הרגשי.
הגוף כואב כשהוא הופך לדובר של תת-המודע
לילדים, בשונה ממבוגרים, אין תמיד את היכולת ‘לדבר’ את המצוקה שלהם. הרבה פעמים הם בעצמם לא מבינים את עוצמת הרגש שהם חווים ומשתיקים אותו בפנים, כדי לא להראות את הפגיעות שלהם. כשהם חווים הצפה רגשית, סטרס חברתי או תחושת חוסר מוגנות, המערכת העצבית שלהם נכנסת למצב של מגננה.
כיוון שהם לא יכולים להסביר את התחושה במילים, הגוף ‘מנדב’ את עצמו להיות הדובר. הכאב הספציפי שמופיע הוא לא תקלה בגוף אלא הוא איתות מדויק על חסימה בזרימת האנרגיה. ניסיון לפתור את הבעיה בשיחה לוגית ('מה קרה בבית הספר?') נכשל לעיתים קרובים מהסיבה הפשוטה: המצוקה לא יושבת במרכז השפה במוח, אלא בשדה האנרגטי ובתת-המודע.
כדי להבין מה הילד/ה באמת מרגישים, עלינו ללמוד את ‘המפה’ שמחברת בין האיברים הפיזיים למרכזי האנרגיה או רגש
מערכת העיכול: קושי ב'עיכול' חוויות חברתיות. כאבי בטן כרוניים הם לעיתים קרובות ביטוי של פגיעה בביטחון העצמי או תחושת חוסר אונים מול קבוצת השווים. הבטן היא המקום שבו אנחנו ‘מעכלים’ את העולם, לא רק אוכל, ואצל ילדים, המערכת הזו רגישה פי כמה.
כשילד חווה דחייה, לעג, או פשוט מרגיש ‘שקוף’ בקבוצה, האנרגיה בבטן מתכווצת. זהו המרכז של הביטחון העצמי והכוח הפנימי. אם הוא מרגיש שאין לו מקום או קול מול חברים, הגוף מייצר תחושת ‘קשר’ פיזי בבטן. כאבי בטן כרוניים (ללא ממצא רפואי) הם לעיתים קרובות הדרך של הגוף לומר: ‘אני לא מצליח להתמודד עם מה שקורה סביבי’. התופעה הזו שכיחה אצל ילדים שחווים עומס של גירויים או ציפיות שהם לא מצליחים לעמוד בהם. הבטן פשוט ‘מסרבת’ להמשיך לעבד את החוויות האלו.
אזור הגרון והתקשורת: דלקות חוזרות או צרידות מעידות על מילים שנשארו כלואות. הילד ‘בולע’ את האמת שלו כדי להימנע מעימות או כדי להישאר ‘הילד הטוב’. הגרון הוא הגשר בין הלב לבין המוח. זה המקום שבו הרגשות שלנו הופכים למילים ויוצאים החוצה. כשהילד חווה משהו מעליב, מפחיד או כואב והוא לא מוצא את המקום להגיד את זה (או שהוא מפחד מהתגובה של ההורה/מורה), האנרגיה נתקעת בגרון.
תסמונת ‘הילד הטוב’
ילדים שרוצים לרצות את הסביבה נוטים ‘לבלוע’ את האמת שלהם. הם לא יצעקו כשיכאב להם והם לא יגידו ‘לא’ כשמשהו לא מתאים להם. ה'בליעה' הזו היא פיזית – היא יוצרת עומס על רקמות הגרון, מה שמוביל לדלקות חוזרות, צרידות כרונית או תחושת ‘גוש’ בגרון שתקוע שם ופשוט לא נותן למילים לצאת.
עומס על הכתפיים והגב: ילדים אמפתיים במיוחד נוטים לספוג את הסטרס של ההורים. כובד בכתפיים הוא ביטוי פיזי לאחריות רגשית שאינה שייכת להם. הכתפיים הן האזור שבו אנחנו נושאים את האחריות שלנו מול העולם. אצל ילדים, הכתפיים אמורות להיות קלות, אבל ילדים רגישים (אמפתיים) פועלים כמו ספוג.
ילד אמפתי קולט מתח בבית עוד לפני שנאמרה מילה אחת. הוא מרגיש את הדאגה הכלכלית, את המתח הזוגי או את העייפות של אמא. באופן לא מודע, הוא מנסה ‘לעזור’ להורים על ידי כך שהוא ‘לוקח’ חלק מהמשקל עליו.
כובד בכתפיים ושכמות תפוסות הם ביטוי פיזי לילד שמרגיש שהוא חייב להיות ‘המבוגר האחראי’ או המתווך בבית. זה משקל רגשי עצום שגורם לגוף להתכופף פיזית, כאילו הוא סוחב תרמיל מלא באבנים שלא שייכות לו.
מערכת הנשימה והלב: תחושת מחנק או דקירות בחזה (במקרים בהם הלב נמצא תקין) משקפות לעיתים קרובות פגיעה בקשר הרגשי, תחושת בדידות או געגוע עמוק. החזה הוא המרכז של אהבה, שייכות וחיבור. כשהלב ‘פתוח’, הנשימה עמוקה וחופשית. כשיש פגיעה רגשית, האזור הזה נסגר כדי להגן על עצמו.
כשילד מרגיש ‘שאין לו אוויר’ או דקירות בחזה (והבדיקות הקרדיולוגיות תקינות), זהו לרוב ביטוי של פגיעה בקשר הרגשי. זה יכול לנבוע מגעגוע עמוק (למשל אחרי גירושין או מוות של דמות קרובה), או מתחושה ש'לא רואים אותי' או ‘לא אוהבים אותי כמו שאני’. במצבים אלה, הנשימה הופכת שטחית כי הילד מנסה ‘לצמצם’ את עצמו כדי לא להרגיש את הכאב בלב. הוא מפסיק לנשום לרווחה כי המרחב הרגשי שלו מרגיש לו מאיים או ריק. זהו מצב של ‘רעב רגשי’ שמתבטא בקושי פיזי לנשום ולהרגיש מלא.
למה חשוב להבין את זה?
ברגע שהורה מבין שהכאב בבטן הוא לא ‘סתם צומי’ אלא קושי חברתי, או שהצרידות היא מילים שהילד מפחד להגיד – נקודת המבט משתנה. אנחנו מפסיקים לחפש תרופה לכאב, ומתחילים לחפש פתרון לשורש. בטיפול אנרגטי, אפשר לשחרר את ה'פקק' הזה בתת-מודע, והגוף פשוט מפסיק להזדקק לכאב כדי לאותת לנו שמשהו לא בסדר.
ומה לגבי פחדי לילה וסיוטים?
סיטואציה נוספת שבה הורים מוצאים עצמם חסרי אונים, היא סיטואציה של פחדי לילה וסיוטים אצל הילדים. בניגוד לתפיסה המקובלת שמדובר ב'דמיון מפותח', ילדים רבים נולדים עם מערכת אנרגטית פתוחה מאוד. ילדים כאלה קולטים תדרים ושאריות אנרגטיות שנותרו במרחב הפיזי – מה שגורם להם לחוש ‘נוכחויות’ או לראות ‘מפלצות’.
כדי לעזור לילדים כאלה, המטרה היא לא לשכנע אותם שהם טועים ושאין מפלצות או שדים בחדר, אלא לשאול מה בדיוק הם רואים, להאמין (למרות שאנחנו לא מבינים אותם), לתת כלים כדי שהם יוכלו לעזור לעצמם להרגיש מוגנים ולחזור לישון בביטחון.
הנה כמה כלים מעשיים (ואנרגטיים) שיכולים לעזור לילדים ‘לנקות את השטח’ ולהחזיר לעצמם את תחושת המוגנות:
מלח גס בפינות החדר: מלח גס הוא אחד הכלים העתיקים והיעילים ביותר לניקוי מרחב. מבחינה פיזיקלית ואנרגטית, למלח יש יכולת ‘לספוג’ תדרים נמוכים או שאריות של מתח.
איך זה עובד? מניחים צלוחית קטנה עם חופן מלח גס בכל אחת מארבע פינות החדר של הילד. מלח פועל כמו מגנט לשאריות של ‘לכלוך’ אנרגטי – פחדים, כעסים שנשארו בחדר אחרי ויכוח, או אפילו רעשים שהילד קלט בחוץ והביא איתו הביתה.
חשוב לזכור: יש להחליף את המלח כל יומיים-שלושה. פשוט שופכים לאסלה ומורידים את המים.
חרב דמיונית (כחולה או לבנה): לילדים יש דמיון עוצמתי ומה שהם רואים בדמיון הוא מציאות עבורם לכל דבר. כלי נשק דמיוני מהווה ‘כלי להחזרת שליטה’ ועוזר להם להרגיש אקטיביים ולא קורבנות של הפחד.
איך זה עובד? מבקשים מהילד לדמיין חרב שעשויה מאור כחול חזק (להגנה ועוצמה) או אור לבן בוהק (לניקוי וטוהר). הילד יכול להשתמש בחרב כדי ‘לחתוך’ דמויות שמפחידות אותו בסיוטים. האור הכחול פועל כמו שדה כוח ששומר על הגבולות שלו. זה מעביר את הילד ממצב של ‘נרדף’ למצב של ‘מגן’.
קרקוע (Grounding) דרך כפות הרגליים: אם הילד סובל מחרדות או חוסר שקט, הוא כנראה ‘מרחף’ מדי למעלה.
התרגיל: בקשו ממנו לדמיין שמהרגליים שלו יוצאים שורשים עמוקים אל תוך האדמה, ממש כמו עץ חזק. השורשים האלו מחזיקים אותו יציב כך ששום ‘רוח’ (פחד או רגש) לא יכולה להפיל אותו.
מגן דוד מרכבה: המרכבה היא מבנה של גיאומטריה מקודשת (שני פירמידות משולבות) שיוצרת הגנה אנרגטית רב-ממדית.
איך זה עובד? בקשו מהילד לעצום עיניים ולדמיין שהוא יושב בתוך מגן דוד תלת-ממדי ענק שעשוי מאור זהב או לבן. המבנה הזה עוטף אותו מלמעלה, מלמטה ומכל הצדדים ויוצר ‘חציצה’ בין השדה של הילד לבין רעשים חיצוניים. כלי זה מצוין לילדים שסופגים רגשות של אחרים (אמפתיים מאוד) או לילדים שמרגישים חשופים מדי בגן או בבית הספר. אפשר להגיד להם שרק דברים טובים יכולים להיכנס דרכו.
ריסוס מים עם תמציות: אפשר להכין יחד עם הילד ‘ספריי נגד מפלצות’ או ‘ספריי אומץ’.
הכניסו לבקבוק שפריצר מים וכמה טיפות של שמן אתרי (לבנדר להרגעה או לימון לניקוי). תנו לילד לרסס מהספריי לפני השינה. הפעולה הפיזית יחד עם הריח משדרת למוח ולמערכת האנרגטית שהשטח נקי ובטוח.
הבשורה הגדולה היא שילדים מגיבים לטיפול אנרגטי במהירות מדהימה, הרבה יותר ממבוגרים. המערכת שלהם עדיין גמישה ולא עמוסה בשכבות של הגנות רציונליות ולכן, כדאי מאוד לנסות את הכלים שהוצעו במאמר.
מכל מקום זכרו, שהסבל של הילד/ה הוא אמיתי וכאשר הרפואה הקונבנציונלית לא מוצאת תשובות, יש לחפש את השורש ברובד הרגשי או האנרגטי, לשחרר את החסימה ולאפשר לגוף לחזור לאיזון.
