מהו סכום מזונות הילדים שיש לשלם להורה השני כאשר מדובר בחלוקת זמני שהות שווים ? ( כהגדרתה בעבר 'משמורת משותפת'). על מי מוטלת החובה לשלם ולשאת במזונות הילדים כשזמני השהות מתחלקים באופן שווה בין שני ההורים?
שאלות אלה נפוצות מאוד בקרב אבות ואימהות שבאים להתייעץ איתי לקראת גירושין אך רגע לפני שנענה עליהן אציין, כי בתי המשפט בישראל חדלו להשתמש במושג ‘משמורת משותפת’ וההגדרה הנכונה היא ‘אחריות הורית משותפת’ ו'חלוקת זמני שהות שווים'.
ולענייננו
אחת הסוגיות המורכבות שעולות בתיקי גירושין בניהול ההליך המשפטי ו/או אגב גיבוש הסכם גירושין, הוא גובה מזונות הילדים. גובה מזונות הילדים מושפע, בדרך כלל, מזמני השהות של הילדים עם כל אחד מההורים, כפי שאפרט בהרחבה בהמשך.
מה היה נהוג בעבר
באופן כללי אפשר לומר, שעד לפסיקת בית המשפט העליון בתיק בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית הכלל שהנחה את בית המשפט היה, כי כאשר שני בני הזוג הם יהודים, על האב מוטלת החובה האבסולוטית לשאת במזונות הילדים.
הסכום בו חויב האב בעבר היה סכום בסיס שנע בין - 1,250 ש"ח ל- 1,400 ₪ לכל ילד, לערך. גובה הכנסות האב לא שימשו פקטור בקביעת מזונות הילדים וכך, גם אם משכורתו של האב הייתה נמוכה, הוא נדרש לשלם את הסכום האמור זאת בנוסף למחצית הוצאות החינוך ומחצית הוצאות רפואיות חריגות ודמי מדור ואחזקתו של הילד. מצב זה גרם לכך, שלעיתים מזונות הילדים הגיעו עד לגובה משכורת האב ולפעמים אף יותר מכך.
במשך שנים רבות אבות היו מתוסכלים מהסכום הגבוה שנדרשו לשלם ורבים מהם התקשו לשלמו. בלא מעט מקרים שמעתי מלקוחות משפטים קשים כדוגמת 'עכשיו אני צריך לשלם עבור הילדים יותר מאשר נדרשתי לשלם כשחיינו ביחד' או ‘איך אשלם את הסכום הזה? בית המשפט רוצה שאשדוד בנק?’
נושא מזונות הילדים, אם כן, היה מורכב וטעון והוא הצריך שינוי כאשר יותר ויותר זוגות החלו לבחור בחלוקת זמני שהות שווים ביניהם.
טרם פסיקת בית המשפט העליון, הכלל הרווח היה, כי גם במצבים של משמורת משותפת, על האב חייב לשלם באופן מוחלט את מזונות הילדים מאחר ולפי הדין העברי, החובה לזון ולפרנס את הילדים מוטלת על האב באופן בלעדי (זאת כאשר שני בני הזוג יהודים).
מה קבע בית המשפט העליון?
ההלכה החדשה של בית המשפט העליון שנקבעה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית שינתה את המצב וקבעה כללית חדשים. יצוין, כי בעקבות הלכה זו (פירוט הלכה זו בהמשך ) אבות רבים ביקשו לשמש כהורה משמורן ולקבוע זמני שהות שווים עם ילדיהם במטרה להפסיק או לקבל פטור מתשלום מזונות הילדים לאם.
בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון הלכה חדשה, לפיה החובה לשאת במזונות הילדים מוטלת על שני ההורים בחלקים שווים, זאת בהתקיים התנאים הבאים:
- יש שני בתים - אחד של האב ואחד של האם
- הילדים אכן נמצאים אצל הוריהם בחלקים שווים, מבחינת זמני השהות
- הילדים מעל גיל 6
- משכורות ההורים שוות/ דומות/ קרובות להיות דומות
בהתקיים תנאים אלה, כל הורה נדרש לשאת ישירות במזונות הילדים ובהוצאות עליהם בזמן שהילדים נמצאים אצלו.
יצוין, כי ההלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, חלה רק בהתייחס לילדים מעל גיל 6 (כאשר לגבי ילדים מתחת לגיל 6 - החובה לפרנסם נותרה על האב בלבד), אך בתי המשפט המחוזיים ובית משפט לענייני משפחה החילו הלכה זו גם על ילדים מתחת לגיל 6 בנסיבות מתאימות, כלומר אין אחידות בפסיקה בעניין זה.
ומה קורה כשהכנסות ההורים אינן שוות?
האם במצב זה האב נדרש לשלם את מזונות ילדיו ? ומה הדין במצב שבו האב מרוויח יותר מהאם? או האם מרוויחה יותר מהאב ?
בהתייחס לכך נקבע, כי במקרה שהורה אחד מרוויח יותר מההורה השני באופן משמעותי (גם אם מדובר באם שמרוויחה יותר מהאב) אזי אותו הורה שמרוויח יותר ישלם להורה השני מזונות ילדים, בהנחה וחלוקת זמני השהות שווים וכי הילדים מעל גיל 6, זאת מאחר ומדובר במזונות מדין צדקה.
מהם מזונות מדין צדקה?
בית המשפט הגדיר את תקופת תשלום מזונות הילדים מעל גיל 6 כמזונות מ'דין צדקה'. לפני הפסיקה של בית המשפט העליון בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, החובה לשלם מזונות מדין צדקה הייתה רק בהתייחס לילדים שמלאו להם 15 שנים ועד גיל 18 של הילדים.
החובה לשלם מזונות ילדים מדין צדקה ו/או לשאת בצורכי הילדים, חלה על שני ההורים בהתאם לגובה הכנסותיהם.
ככל שמי מהצדדים אמיד יותר לרבות כי הא בעל נכסים, אזי חובת מזונות הילדים בחלוקת זמני שהות שווים תהא גדולה יותר וקל וחומר כאשר הצד האמיד לא משתתף בחלוקת זמני השהות של הילדים, שאז הוא נדרש להעביר סכומים גבוהים יותר לאם לטובת מזונות הילדים.
האם בית הדין הרבני מחויב לפסיקת בית המשפט העליון?
בעוד שבתי המשפט לענייני משפחה כפופים ופוסקים בהתאם להלכת בית המשפט העליון בבע"מ 919/15, בתי הדין הרבניים לא ‘התיישרו’ באופן מוחלט בהתאם להם. חלק מבתי הדין הרבניים מקבלים את ההלכה החדשה בבחינת ‘דינא דמלכותא דינא’, וחלק מהם לאו בטענה כי היא מנוגדת להלכה היהודית ועל כן פוסקים מזונות ילדים לפי הדין העברי שהיה מקובל קודם לכן ואשר הטיל את חובת תשלום מזונות הילדים על האב בלבד. אני נתקל בפסיקות מגוונות של בתי הדין הרבניים: חלקם מטילים חובה תשלום מזונות ילדים מוגברת על האב וחלקם מפחיתים את החיוב בהתאם להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון.
אז איפה עדיף לדון בנושא מזונות ילדים: בבית המשפט או בבית הדין הרבני?
זו בהחלט שאלת השאלות ואין לכך תשובה חד משמעית. אני מכוון את לקוחותיי בהתאם לנסיבות כל מקרה ומקרה אך חשוב להכיר בהקשר זה את מושג ‘מרוץ הסמכויות’. המושג ‘מרוץ הסמכויות’ מתייחס לסמכות המקבילה שקיימת בענייני גירושין לבית הדין הרבני ולבית המשפט לענייני משפחה. בתי משפט ובתי הדין נדרשים להכריע במרוץ הסמכויות ולקבוע למי מהם הסמכות לדון בעניין.
כל צד מבקש לתת את הסמכות לערכאה שהוא סבור שתיטיב עמו כאשר קיימת מחלוקת בפסיקה של בית המשפט ובית הדין הרבני האם לבית הדין הרבני קיימת סמכות לדון במזונות הילדים או לאו (בתי הדין סבורים שיש להם סמכות ואילו בית המשפט העליון סבור שלא). כאשר שני ההורים מסכימים לדון במזונות הילדים בבית הדין הרבני, אזי הסמכות תהא לבית הדין הרבני אך עולה שאלה מה קורה בהעדר הסכמה. ההלכה הרווחת היא שלבית הדין הרבני אין סמכות לדון במזונות הילדים כאשר אין הסכמה של שני ההורים. בהקשר זה חשוב לציין שגם הסכמה מכללא היא בגדר הסכמה, דהיינו אם התנהלו דיונים בבית הדין הרבני בעניין מזונות הילדים לגופם של דברים, אזי הצד שלא התנגד למעשה הקנה סמכות מכללא (בדרך אגב) לבית הדין הרבני לדון בעניין ולא תתקבל התנגדותו לסמכות בית הדין בשלב מתקדם. דבר נוסף חשוב שיש לציין הוא שאת ההתנגדות לדון בבית הדין הרבני במזונות ילדים יש להעלות בהזדמנות הראשונה.
מאמר זה אינו תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו בביצוע כל פעולה משפטית ו/או בכל אופן אחר ויש להיוועץ עם עו"ד בתחום טרם עשיית כל פעולה בעניין.
