נתחיל מהסוף להתחלה: בני זוג שאינם נשואים זכאים לרשת את בני זוגם לאחר פטירתם כמו בני זוג נשואים. אז בכל זאת, מה ההבדל בזכויות ההורשה בין זוגות לא נשואים לזוגות נשואים? התשובה לכך היא בעיקר ברמת ההוכחה הנדרשת לצורך קבלת זכויות ההורשה, בחוסר הוודאות שנוצרת כשהזוגיות לא מוגדרת באופן 'רשמי' ושלא ערכנו צוואה מסודרת וכן בהבדל שהחוק יצר עבור זוגות בני אותו מין.
במאמר זה נעשה סדר עבור זוגות שלא נישאו, מה הן זכויותיהם על פי דיני הירושה במצב בו אחד מבני הזוג הולך לעולמו. בנוסף נדון בקשיים הצפויים להם ובפרט בקרב בני זוג חד מיניים וכמובן נפרט כיצד ניתן להבטיח את הזכות לרשת ביום מן הימים.
מי הם זוגות לא נשואים?
סעיף 55 לחוק הירושה קובע:
'איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש'.
על פי סעיף זה, בהתקיים התנאים המצטברים, בן הזוג יוכל לרשת את הנפטר כאילו היו נשואים זה לזו.
ומהם אותם תנאים?
- חיים חיי משפחה במשק בית משותף;
- בשעת מות אחד מבני הזוג, לא היו נשואים לאדם אחר;
- לא קיימת הוראה אחרת (צוואה);
בהינתן שבן הזוג הנותר בחיים הצליח להוכיח ולעמוד בתנאים אלו, זכותו תהיה זהה לאלו של הנשואים.
הכל טוב ויפה, אבל מה קורה בפועל?
הפסיקה, הניסיון וריבוי הזוגות שלא נישאים אם זה מבחירה או מפני שהם פסולי חיתון, הראו כי הוכחת העמידה בתנאים שקבע החוק אינה משימה פשוטה ולעתים נשללו מבן זוג זכויות ירושה מאחר ולא הצליח להוכיח שעמד בתנאים מצטברים אלו.
להבדיל אלף אלפי הבדלות מזוגות נשואים שאין להם כל צורך וחובה להוכיח את מעמדם, שכן בן או בת הזוג שנותרו בחיים רשומים במרשם וזכאים מכוחו לרשת את בן הזוג הנפטר (אלא אם ערך צוואה והורה אחרת), מעמדם של הידועים בציבור אינו רשום באף מרשם ועל כן, יידרש מבן זוג ידוע בציבור להוכיח, בפנייתו לרשם הירושה לקבלת זכותו לרשת, כי בני הזוג עמדו בתנאים טרם הפטירה, כלומר: חיו חיי משפחה, ניהלו משק בית משותף, לא היו נשואים לאדם אחר (תנאי שחל רק בחוק הירושה) והכל בכפוף לכך שהנפטר לא הותיר ציווי אחר.
איך מוכיחים זאת?
הדרך היעילה ביותר להוכיח את העמידה בתנאים אלו היא הגשת הסכם חיים משותפים עליו חתמו בני הזוג טרם פטירת מי מהם. הצגת הסכם חיים משותפים תקל את הליך ההוכחה ותאפשר לבן הזוג לקבל את זכויותיו. אלא שבמציאות, לא כל הידועים בציבור עורכים הסכם מסודר ואלו שלא מחזיקים בהסכם כזה, נדרשים לרמת הוכחה גבוהה והצגת אסמכתאות רבות כאשר נטל זה רובץ על כתפיו של הטוען לזכויותיו, מתוך הבנה שבן הזוג הנפטר כבר אינו בין החיים כדי לתת את גרסתו.
מקרה לדוגמה
הגיעה אלינו למשרד אישה אשר חיה עם בן זוגה המנוח 30 שנה תחת אותה קורת גג בה גידלו את שלושת ילדיהם. במהלך חייהם המשותפים הם רכשו נכס משותף והתנהלו כנשואים לכל דבר ועניין, אך לא חתמו מעולם על הסכם חיים משותפים. לאחר פטירת המנוח, ביקשה הלקוחה להוציא צו ירושה על פי הדין ולראות בה כיורשת של המנוח לאור כך שילדיהם חתמו על כתב סילוק מהעיזבון לטובת אמם.
הרשם לענייני ירושה דרש לקבל אסמכתאות נוספות להוכחת טענת הלקוחה ובהתאם, הגשנו עשרות ראיות לתיק הרשם הכוללות את התנהלותם הכלכלית, תמונות משותפות, תצהירי מכרים ועוד ראיות שחודרות אל תוך פרטיותם של בני הזוג. לבסוף הלקוחה קיבלה את מבוקשה וקיבלה צו ירושה, אך עוגמת הנפש כבר נגרמה לה וגם במקרה הזה ועוד רבים, הגשת הסכם חיים משותפים חתום הייתה יכולה להקל את ההתעסקות בהוכחות של מה שהיה מובן לה מאליו, התעסקות מיותרת וקשה עבור מי שזה עתה איבד את יקירו.
צדו השני של המטבע הוא כמובן כאשר אדם טוען שהקשר שלו עם המנוח עלה כדי 'ידועים בציבור', בעוד ילדיו טוענים ההפך. בהעדר צוואה, לו יצליח המבקש להוכיח, כי הקשר, שייתכן שהמנוח לא ראה אותו כקשר שעולה כדי 'ידועים בציבור', נראה כך כלפי חוץ – הוא עשוי (או עלול, תלוי את מי משרדנו מייצג באותו המקרה) לזכות בחלק נכבד ביותר מהעיזבון.
חשוב לזכור, כי הנחת המוצא היא כי המחוקק רצה להשוות את מעמדם של הידועים בציבור על פי דיני הירושה, למעמדם של זוגות נשואים ועל כן קיימת גמישות יחסית בכל הנוגע להוכחת עמידתם בתנאים שקבע החוק לכך. יחד עם זאת, בהעדר רישום (להבדיל מרישום הנשואים), לנצח ייאלצו הידועים בציבור לעבור תחת עיניו הבוחנות של הרשם לענייני ירושה באמצעות מבחנים שונים שקבעה הפסיקה בעניין ואשר העיקריים הם: קיום זוגיות וקיום משק בית משותף, כאשר כל מקרה ייבחן לגופו. תנאים אלו ייבחנו על פי קריטריונים סובייקטיביים מתוך הנחה כי אין מתכונת אחת של זוגיות. יחד עם זאת, אין להקל ראש בנטל הכבד המוטל על המבקש לנוכח העובדה שבן הזוג נפטר ולא ניתן לקבל את גרסתו.
האם מגורים משותפים הוא תנאי סף לידועים בציבור?
התשובה היא לא. נכון שמדובר באחד התנאים העיקריים להכרה במעמדם של הידועים בציבור, יחד עם זאת, מדובר בתנאי שאינו עומד לבדו ובמקרים מסוימים ובנסיבות מסוימות, ניתן יהיה להכיר בידועים בציבור אשר לא הוכיחו מגורים משותפים. בעניין זה יש להבהיר, כי הפסיקה הגמישה עם השנים תנאי זה בפרט עבור זוגות בגילאים מבוגרים יותר שזוהי לא מערכת היחסים הראשונה שלהם. חרף האמור, מדובר במקרים חריגים בהם הוכח בראיות ממשיות כי חרף המגורים הנפרדים, בני הזוג ניהלו משק בית משותף.
הזכות לרשת אצל בני זוג חד מיניים
כעולה מתנאי סעיף 55 לחוק הירושה, הזכאים לרשת הם 'איש ואישה' העומדים ביתר תנאי החוק. משמעות הדבר על פניו היא, שבני זוג בני אותו מין, אשר לא נישאו בנישואים אזרחיים, לא חוסים תחת סעיף זה ומכאן כי על פי הפרשנות היבשה של החוק, לבני זוג חד מיניים שלא נישאו לא הייתה זכות לרשת על פי דין.
סעיף זה קיבל בשנת 2004 פרשנות חדשה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 3245/03. ברוב דעות של כבוד הנשיא ממן וכבוד השופטת לוי מול דעת מיעוט של כבוד הנשיא בן דוד. בפסק הדין עלתה השאלה האם חוק הירושה חל על בני זוג בני אותו מין. דעת המיעוט הייתה שאין לתת לתנאי סעיף 55 'איש ואישה' פרשנות אחרת לאור לשון החוק הברורה כי איש ואישה לא יכולים להיות איש ואיש או אישה ואישה. דעת הרוב קבעה בדרך פרשנות רחבה, כי בן הזוג יוכל לרשת את בן זוגו:
הנחת בית המשפט המחוזי הייתה כי אין בסעיף 55 לחוק אשר נחקק בשנת 1965 כוונה לשלול זכויות ירושה מבני זוג בני אותו מין.
פסק הדין כאמור ניתן בשנת 2004 ואף על פי שהוא מנחה, הוא אינו מהווה הלכה מחייבת. על כן, לידועים בציבור בני אותו מין אשר רוצים להבטיח את זכותם לרשת אחד את השני, מומלץ לערוך צוואה שתבטיח את רצונם ולא להמתין לחסדי המחוקק או המותב שידון בעניינם, קל וחומר בתקופה בה המשפט עובר פוליטיזציה בצורה קיצונית ובלתי ניתנת לצפייה מראש.
הסכם חיים משותפים ועריכת צוואה
ההמלצה התקפה לכל אדם היא לערוך צוואה שרק באמצעותה יוכל להבטיח שרצונו וציוויו יתממשו לאחר לכתו, אך במקרים של זוגות שלא נישאו, החשיבות לעריכת הצוואה גבוהה עוד יותר ועבור ידועים בציבור חד מיניים כבר מדובר בחובה של ממש לאור לשון החוק.
עריכת צוואה רלוונטית גם עבור מי שרוצה להבטיח שבן הזוג יירש את עיזבונו, שאחרת, יותיר את בן הזוג להתמודד עם נטל ההוכחה לבדו ולהסתכן בכך שלא יעמוד בנטל הנדרש וינושל מעיזבונו, אך גם עבור מי שלא מעוניין שבן הזוג יירש אותו וזה בכדי להבטיח שלא יירש את עיזבונו לאור הוראות סעיף 55 (דוגמא שכיחה לכך היא בן זוג שיש לו ילדים מנישואיו הראשונים אשר מעוניין להוריש את עיזבונו לילדיו בלבד).
לא פעם אני שומעת זוגות בפרק ב' שטוענים כי הם לא ידועים בציבור ובשאננותם לא דאגו להבטיח את רכושם לילדיהם אשר נאלצו להילחם על זכויותיהם כיורשים מול בן הזוג הנותר בחיים שטוען לזכותו לרשת בהיותו הידוע בציבור. במקרים אלו, עריכת צוואה הייתה מבטיחה כי רצונו של המצווה יקוים לאחר 120 שנים.
עריכת צוואה היא פעולה פשוטה, מהירה ובטוחה אשר מקנה וודאות למצווה ולעתים גם לבן הזוג כמו בעת עריכת צוואה הדדית. צוואה חוסכת את ההתנהלות מול רשם הירושה ואת הצורך עבור הידועים בציבור להוכיח את מעמדם בשעת אבלם.
חשוב לציין, כי עריכת הסכם חיים משותפים עבור הידועים בציבור, יש בה כדי להקל על בן הזוג הנותר בחיים להוכיח כי בני הזוג היו ידועים בציבור ועמדו בתנאי החוק, יחד עם זאת, היא אינה מהווה תחליף לצוואה.
גם הסכם חיים משותפים וגם צוואה, רצוי לערוך אצל עורך דין מנוסה בתחום ובפרט בעניינם של ידועים בציבור. משרדנו מתמחה בדיני משפחה, בקיא ומנוסה בענייני ירושה, עיזבונות וזכויותיהם של ידועים בציבור.
נשמח לספק ייעוץ משפטי ולענות על שאלות תוך הקפדה על הדיסקרטיות המתבקשת והנגשת המידע ברגישות רבה בנושא מורכב זה, במקצועיות וביעילות.
