הסכם ממון בלי צוואה זו רק חצי עבודה!
לאחרונה פנה אלי זוג שנכנס זה מכבר לפרק ב', לאחר ששניהם עברו הליך גירושין. מדובר באנשים מבוגרים יחסית, שרצונם מהרגע הראשון היה ברור וחד משמעי - 'אנחנו רוצים לדאוג לילדינו, משמע כל אחד לילדיו. אנחנו רוצים לוודא שלאחר 120 ילדיו של כל אחד מאתנו יהיו אלה שיירשו אותו ולכן, אנחנו מעוניינים בהסכם ממון שיגדיר הפרדה רכושית מוחלטת'.
קלאסי, הייתי אומר. הנה בני זוג אחראים, רציניים, שמצד אחד ניכר עליהם שהם אוהבים זה את זה באמת; ומצד שני, לא נגררים לתוך הזוגיות בחוסר אחריות ביחס לכל הרכוש שצברו ב- 50 פלוס שנות חייהם, אלא דואגים, בהסכמה, לערוך הסכם ממון שיגדיר מה שייך למי ויצור ודאות לכך שילדיהם יירשו אותם בבוא העת.
הערת ביניים: ההפרדה הרכושית לא חייבת להיות כזו חדה וכוללת. אפשר להגדיר בהסכם ממון גם שיתוף חלקי, שיתוף מדורג, כזה שיגדיר במה משתפים את בן/בת הזוג ובמה לא - וגם מתי משתפים, כמה זמן אנחנו רוצים לחכות לפני שנשתף כדי שניראה שהקשר באמת רציני וכן כמו שחשבנו וכו'.
אבל בשורה התחתונה, לאחר שהגדרנו במה משתפים ובמה לא, הרעיון הוא לוודא שלמשל בדירת המגורים אנחנו לא מעוניינים כעת לשתף את בן/בת הזוג, כי חשוב לנו להשאיר אותה לילדים.
כך עשיתי גם עם בני הזוג שפנו אלי. וידאתי במה הם מעוניינים לשתף ובמה לא, הבנתי שהם רוצים הפרדה רכושית מוחלטת בשלב זה ('אולי בעתיד נשנה את זה') והם חשבו שהפגישה הסתיימה עד לקבלת טיוטת הסכם ממני.
'רגע אחד', אמרתי. 'לא סיימנו. האם ערכתם צוואה?'
הם הסתכלו עלי באי נוחות - 'באנו להסכם ממון...' . 'לא באתם בשביל הסכם ממון', תיקנתי אותם בעדינות. 'באתם בשביל לדאוג לכך שילדיכם יהיו אלה שיירשו אתכם - ולא מישהו אחר (כולל בן/בת הזוג החדשים) ויש דרך משפטית להגיע למקום הזה. הסכם ממון הוא אכן חצי דרך, מזל טוב. אבל יש לכם עוד חצי דרך לעבור'.
ואסביר: הסכם ממון מגדיר מה של מי. שלי - שלי, שלך - שלך. או לחילופין, מגדיר שיתוף מסוים בנכסים, ממון ורכוש וכו'. אבל - וזה אבל גדול מאוד - הסכם ממון קובע רק מה יקרה במהלך החיים. הוא לא יכול להגדיר מה יקרה לאחר מכן. וכאן נכנס לתמונה חוק נוסף: חוק הירושה. לפי חוק הירושה, אין אפשרות לקבוע בשום מסמך אחר למעט בצוואה, מה יקרה עם רכושו של אדם לאחר פטירתו. במילים אחרות, אם אדם לא ערך צוואה, מה שיגדיר מה יקרה עם רכושו לאחר מותו - הוא חוק הירושה.
ומה קובע החוק? בגדול, במשפחה עם בן/בת זוג וילדים - חצי מהעיזבון יועבר לבן/בת הזוג וחצי לילדים (זה מעט יותר מורכב אבל נישאר עם ההגדרה הזו לצורך העניין). וכך, יכולה בקלות להיווצר מציאות כזו: בני הזוג ערכו הסכם ממון. אחד מבני הזוג נפטר, כשהוא היה בטוח שלאחר מותו ילדיו בלבד יירשו אותו. אלא שאז הוא מגלה (או בעצם, ילדיו מגלים) - שמי שיורש את ההורה שלהם הוא אכן הם - אבל רק במחצית! מחצית מהרכוש הולך, לפי חוק הירושה - לבן הזוג. משמע, הסכם הממון היה מצוין ביחס לכך שכל אחד יהיה הבעלים של הרכוש שצבר עד כה, אבל לאחר הפטירה של בן הזוג הראשון, בן הזוג שנותר בחיים יורש מחצית מהחלק של בן הזוג שנפטר והילדים יקבלו רק חצי, והרי זו לא היתה כוונת האדם שנפטר.
אז רגע, למה בעצם הסכם הממון הועיל בכלל?
אם לא היה נחתם הסכם ממון, בן הזוג שנותר בחיים היה מקבל גם מחצית מהרכוש של בן הזוג שנפטר (בהתאם לחוק יחסי ממון שקובע שיתוף שווה בממון של שני בני הזוג) ובנוסף - מתוך החצי מעיזבון בן הזוג שנפטר - עוד חצי לפי חוק הירושה. כך היה יוצא שבן הזוג שנותר בחיים מקבל שלושה רבעים מהממון של בן הזוג שנפטר - כשהכוונה הייתה בכלל להוריש הכל לילדים.
לכן, חשוב לערוך הסכם ממון, בדגש על זוגות בפרק ב' שמעוניינים לדאוג שילדיהם יירשו את הרכוש שצבר ההורה במהלך חייו ובמקביל ולא במקום, לערוך צוואה - שתוודא שהחלק שהשארנו לבן הזוג בהסכם הממון - אכן יעבור, כרצונו, לילדיו.
