ברוכים הבאים לרכבת ההרים של ההורות. רכבת, שבה מריבות בין אחים הן אותם רגעים בהם אנחנו - ההורים - הופכים בלי שום רצון להיות השופטים והבוררים בין הילדים שלנו. האם אי פעם מצאתם את עצמכם לכודים בתוך המריבות של ילדיכם? אם כן, אתם לא לבד. במאמר זה, נצלול לתוך מה שבאמת קורה במריבות אחים.
הורים רבים מתמודדים עם השאלה הבאה: מה לעשות עם הצעקות, הקללות, המריבות האינסופיות בין האחים והאם בכלל אפשר להשתיק את הרעש הזה שמחלחל גם פנימה לתוך הלב?
התחושה של ההורה בעקבות מריבות האחים יכולה להיות לא פשוטה: אני, כהורה נכשלתי. לא הצלחתי לחנך אותם להסתדר אחד עם השני ואני כל הזמן עסוק בלהפריד ביניהם והופך לשופט במלחמות שלהם. במקום שיהיו יחד, הם מקנאים אחד בשני, רבים, מתחרים זה בזה, מרביצים וצועקים.
ברגע שמריבה מתחילה החלום שלנו כהורים, על בית נעים ומשפחה שיש בה שותפות, אחווה ועזרה הדדית, מתנפץ לרסיסים ולא פעם אנחנו מוצאים את עצמנו חווים תחושות קשות של חוסר יכולת להכיל את הרעש ואת הכוחניות, תסכול ולכן מתערבים, כדי לעצור את המריבות, אבל רגע אחרי, הכאוס חוזר לקדמותו.
הורים מתערבים במריבות ילדיהם מכמה סיבות
- הם רוצים שקט
- הם נענים לבקשת הילדים שמגיעים ומבקשים מהם לשפוט
- הם רוצים בעצמם לעשות צדק
- הם לא מסוגלים לסבול מריבות, צעקות, רעש ומכות
- הם מפרשים ריב ככישלון חינוכי שלהם
- הם מעוניינים להגן על החלש
- הם רוצים שהילדים שלהם יהיו חברים ועוד.
אבל רגע, האם כשאנחנו מתערבים במריבות אנחנו משיגים את המטרה?
לאו דווקא. הורים רבים מאמינים, שכל ריב דורש התערבות שלהם וכי בלי זה המצב רק יחמיר וזו אחת הטעויות הנפוצות שהורים עושים בפרשנות שהם נותנים למריבות אחים. חשוב לדעת שמחקרים בנושא מלמדים, שמריבות אחים הן לא מה שחשבנו וכי אפשר להתייחס אליהן אחרת, אם נבין למה הם רבים ומהו המסר שאנחנו מעבירים להם בעצם ההתערבות שלנו.
כשהורים מתערבים במריבות של הילדים הם למעשה מעבירים מספר מסרים:
‘אתם לא יודעים להסתדר לבד’
‘אי אפשר לסמוך עליכם’
‘אי אפשר להעביר לכם אחריות ולכן האחריות נשארת אצל המבוגר’
‘... הריב שלכם לא חשוב אלא מה שחשוב הוא יצירת שקט’ או ‘רק הצרכים שלי חשובים ואני זקוק.ה לשקט’
כן, זה נכון. הרעש בבית יכול להטריף את הדעת על אחת כמה וכמה, אם אחד הילדים בא ומספר לנו כמה הוא מסכן בגלל האחים שלו. מייד מתעורר אצלנו הצורך להציל אותו, במיוחד אם הוא הקטן, אבל האמת היא שגם זו גם טעות. אף פעם איננו יודעים מי באמת התחיל (תתפלאו, לפעמים זה דווקא הקטן שבא להתלונן) ורק דבר אחד בטוח: המריבות של הילדים שלנו הן הדרך היחידה שבה הם מתאמנים על יחסים עם בני גילם ואם נסמוך עליהם, הם יסתדרו יפה מאד בלעדינו.
מה קורה כשהמריבה מתחילה
הורים רבים נכנסים מייד לעמדת משכיני השלום, אבל הדרך שבאמת תוביל אותם לשיתוף פעולה היא דווקא לתת לילדים שלהם לנהל לבדם את המריבה. המשמעות היא להיות פחות שופט ויותר צופה; לתת להם את ההזדמנות לפתור את המחלוקת בעצמם - מיומנות חיים שתשרת אותם הרבה מעבר לילדות.
הורים שמודעים לכך, שמריבות אחים הם דבר טבעי שמכין אותם לחיים והורים שסומכים על ילדיהם על כך שילמדו לפתור את המחלוקות ביניהם, בעצם מכינים אותם להתמודדויות בבגרות ומכינים אותם ל'משחק במגרש החיים'. ברגע שההורים יכירו בכך ויסמכו על הילדים שלהם, כל החיים שלהם יראו אחרת.
וכן. יש דרך להשתיק את הרעש מבפנים ולהגיב כך שהמריבות יהפכו מסיוט להזדמנות. אחת מהן היא להפסיק להיות השופט שמחליט מי הקורבן ומי הפושע. כשאנחנו מתערבים במריבות של הילדים שלנו – אנחנו לא משיגים את מה שרצינו ולהיפך – אנחנו מעבירים מסר שלא מקדם אותנו לחזון שלנו. כשאנחנו מתערבים במריבות שלהם – אנחנו משמשים קהל וכך רק הגדלנו את המוטיבציה שלהם לריב הבא.
אז מה כן כדאי לעשות?
להתייחס לכל הילדים כאל מקשה אחת, לדבר אליהם כגוש אחד ולהראות להם שאתם סומכים עליהם שהם יפתרו את המחלוקת ביניהם. זו תחילת הדרך להפיכת המריבות להזדמנות להתאמן ביחסים עם חברת השווים.
לסיכום
סימפוניית מריבות האחים אינה השתקפות של כישלון הורי אלא הזדמנות לצמיחה ולהתפתחות. השתקת הרעש מבפנים כרוכה בהכרה בכך שסכסוכים בין אחים הם חלק חיוני במסעם ולא סימן לחסרונותינו. על ידי מתן אמון בילדינו ושינוי תפקידנו משופט לתומך, אנו סוללים את הדרך לחיי משפחה הרמוניים, שבהם קונפליקטים אינם איומים אלא הזדמנויות ללמידה וצמיחה.
זה אפשרי לצאת מהלופ של הכעסים והצעקות בבית, זה בידיים שלכם - ההורים.
