אין דבר יותר כואב מלראות את הילד שלך מרים עליך יד ומקלל אותך. גם כשהוא קטן, זה אחד הרגעים שיכולים להכאיב לנו מאוד כהורים, לגרום לנו לייאוש, לתסכול ולפעמים אפילו לכעסים בלתי נשלטים. ואם זה קורה במקומות שבהם נמצאים אנשים נוספים כמו חברים או משפחה, זה עלול גם לגרום לנו להיות מוצפים ברגשי בושה ותחושת כישלון: נכשלנו בתפקידנו כהורים.
התופעה שבה ילד מרביץ או מקלל את ההורה שלו אמנם אינה רווחת, אבל היא קיימת ורגע לפני שנחפש לה פתרונות, חשוב לעצור ולהבין למה היא מתרחשת.
מה מסתתר שם מאחורי האלימות?
כולנו מביעים את הרגשות שלנו באמצעות התנהגות. ההתנהגות היא שפה ולרובינו קשה להביע את כלל קשת הרגשות שלנו באמצעותה, על אחת כמה וכמה לילדנו. התנהגות אלימה של הילדים היא רק קצה הקרחון ומתחתיו מסתתרים המון רגשות כמו כעס, תסכול, עצב, בושה, דחייה, עלבון, חרדה, פחד ועוד.
חוקרים יודעים להצביע על מתאם בין תוקפנות ואלימות לבין היעדר יכולת מספקת להשתמש במילים כדי להביע צרכים, רצונות ותסכולים. זו הסיבה שילדים, יותר ממבוגרים, נוטים להשתמש בידיים ולהביע את חוסר שביעות רצונם באמצעות מכות, צעקות וזריקת חפצים.
ואיך התגובה שלנו, ההורים משפיעה?
לפעמים, אנחנו מגיבים להתנהגות האלימה של הילד שלנו מתוך חוסר אונים; אנחנו לוקחים את הילד בכוח לחדר או צועקים עליו ואז, הוא לומד מהסיטואציה הזו, שהפתרון לתסכול הוא הפעלת כוח. הילד שלנו צופה בנו כל הזמן ולומד על העולם ועל הדרך להתנהל בו מתוך התגובות, המעשים והאמירות שלנו. ילד לומד גם ממשפטים שהוא שומע בבית. אם למשל הוא שומע שצריך 'להחזיר' למי שפוגע בנו, הוא לומד שאלימות היא דרך מקובלת.
כשהילד שלנו מתנהג באופן אלים, זה מפעיל אצלנו טריגרים של רגשות קשים כמו כעס, אכזבה, דחייה ועלבון ואז קשה לנו מאוד לראות את הצרכים שלו ולהבין שההתנהגות שלו היא למעשה אסטרטגיה שהוא פיתח כדי להשיג יחס, תשומת לב ולהרגיש שייך. לכאורה, הדרך הזו לא משרתת את הילד, כי אנחנו כועסים עליו ובפועל הוא חווה דחיה, אבל גם כשהתגובה שלנו כהורים תהיה שלילית, הוא ימשיך במעשים שהובילו לתגובה הזו שוב ושוב, כי באופן הזה הוא מקבל תשומת לב ומשמעות ואלה עדיפים בעיניו מאשר העדר תשומת לב.
את ההבנה הזו קשה מאוד להורים להפנים כשהם נמצאים במצב כה מאתגר.
אז מה עושים?
כדי שנוכל להגיב מתוך מקום שקול ורגוע ולא ממקום של איבוד עשתונות, שתת המודע שלנו מציף באותם רגעים, חשוב שנזוז הצידה לרגע ו'נחשב מסלול מחדש'.
לכן, פעולה פשוטה שיכולה לעזור לנו להתנהל בתוך הסיטואציה ולהרגיע את מערכת האזעקה של תת המודע שלנו, היא ביצוע נשימות. כן, כן. פשוט לעצור לרגע ולקחת כמה נשימות עמוקות. עצירה ונשימה יבטלו את כפתור ההפעלה של מערכת האזעקה במוח ויעזרו לנו להגיב מתוך מקום חדש ולא מתוך כעס.
דרך נוספת לעצור היא לעצום עיניים, להתחבר לרגע לעצמנו, לראות מה קורה לנו כשהכעס מגיע ולהבין מהן התחושות שאנחנו חווים בגוף באותם רגעים. עצם ההתבוננות בכעס מאפשרת את אותו חישוב מסלול מחדש; אנחנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות וכך מבטלים את אותה 'אזעקה' של המוח ומעבירים את הפוקוס מתגובה לא מודעת לתגובה עם מחשבה.
שאלו את עצמכם באותם רגעים גם:
- מה הילד שלי מרגיש עכשיו?
- למה הוא מתנהג ככה?
- מה מסתתר צלו או אצלה מתחת לקרחון?
- איזו התנהגות שלי תהיה יעילה יותר עבורי ועבור הילד שלי?
לסיכום
אין ספק שכאשר הילד או הילדה שלנו מכים אותנו מקללים אותנו, זה מצב קשה, פוגע ומאתגר. לצד זה חשוב שנבין שמתפקידנו כהורים, דווקא בסיטואציות המורכבות הללו, לשים את הכעס, העלבון ואת רגשות הבושה והאשמה שאנחנו חווים בצד. עלינו לזכור שאנחנו אלה שמנווטים את המשפחה ותפקידינו כהורים ליצור לילדים מרחב של צמיחה גם כקשה להם.
אלימות היא רק קצה הקרחון. היא מסתירה רגשות שונים כמו כעס, תסכול, עצב, בושה, דחייה, עלבון, חרדה, פחד ועוד. אם נגיב באימפולסיביות ובאלימות, לא נשיג שיפור של המצב אלא להיפך, ולכן, עם כל הקושי עלינו לעצור, לנשום או לעצום עיניים ולהגיב ממקום שקול ולא ממקום של איבוד עשתונות.
אני זוכרת שאבא שלי אמר לי תמיד כילדה 'תספרי עד עשר לפני שאת מגיבה', אבל הוא לא תמיד הצליח ליישם זאת מולי כהורה לילדה מרדנית. אין ספק. זה לא קל. אבל אני אומרת לכם מניסיון שזה בהחלט אפשרי לצאת מהלופ של הכעסים והצעקות בבית. זה בידיים שלנו, ההורים.
