יש משהו שקט אך עוצמתי במבט של אדם שחווה אהבה ואיבד אותה.
הוא לא ממהר יותר. לא נסחף. לא מתאהב ‘מהבטן’ ולא בגלל שהוא כבר לא רוצה, אלא כי הוא כבר לא יכול להרשות לעצמו להישבר שוב.
לא בכדי אמרו חז"ל: ‘מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין’.
אנשים שנכנסים לפרק ב' ביחסים זוגיים עושים זאת לרוב בשני שלבים מרכזיים:
בשלב הראשון הם שואלים את עצמם: האם אחרי מה שחוויתי ועברתי בזוגיות בפרק א', אני בכלל מוכנ/ה לשקול את הרעיון של להתחיל מחדש? זה הוא שלב שאנשים יכולים ‘להיתקע’ בו שנים ארוכות.
בשלב השני ולאחר המעבר של המשוכה הראשונה, הם ישאלו את עצמם: איך אני יכול/ה לעבור בהצלחה לפחות את ההתחלה של פרק ב'?
איך כדאי לגשת לזה? מה כדאי לעשות? ממה עדיף להימנע? איך לא אחזור על הטעויות שעשיתי בפרק הקודם? האם אביא את אותו אדם שאני למערכת היחסים הבאה או שאשתנה?
ברוכים הבאים לפרק ב': המקום שבו הלב זוכר, הראש מזהיר, והגוף מגיב מהר מדי לכל סימן לסכנה
למה בעצם אנשים רבים חווים קושי בכניסה לזוגיות פרק ב'?
הנה מס' סיבות:
1.כשאנחנו יודעים כמה זה יכול לכאוב, אנחנו לא באמת חופשיים לאהוב
בזוגיות פרק א', הלב שלנו עוד האמין ש'אהבה מנצחת הכול'. בפרק ב’ לעומת זאת, הלב הזה שונה. הוא כבר היה בזירת קרב, נאחז, נפל, נשבר ועכשיו - הוא רוצה ביטחון, הוא רוצה שקט. הוא מחפש ‘חוזה עם ערבויות’, הבטחות, אישורים. אבל אנחנו הרי יודעות ויודעים שאהבה אף פעם לא מגיעה עם ביטוח.
2.הפחד מדבר מתוכנו - אבל זה נשמע לנו כמו דברי חכמה
אנשים חכמים, עמוקים, רגישים נשארים לפעמים לבד לא בגלל שהם לא רוצים אהבה, אלא כי הם לא מוכנים להתמודד שוב עם האפשרות לאכזבה. הם אומרים לעצמם: ‘התרגלתי ללבד, אני כבר לא צריך אף אחד’. ‘אחרי מה שעברתי? אין לי כוחות להתחיל שוב’. ‘בגילי, כל מה שנשאר זה פשרות’. ‘אני לא בנוי.ה יותר לאהבה. הפרק הזה מאחורי’. ‘כולם מזייפים. אני לא קונה את זה שוב’.
המשפטים האלה אומנם נשמעים שקולים ובוגרים, אבל לפעמים, הם לא מבטאים חכמה, אלא הגנה רגשית בתחפושת של היגיון.
במילים אחרות: זה לא הלב שהתפכח - זה הלב שנפגע.
3.התודעה מחפשת סימנים גם כשהלב מבקש קשר
כשמישהו חווה בגידה, נטישה או השפלה - הוא נעשה דרוך. כל מילה לא במקום, כל שקט לא מוסבר, כל חוסר מענה, עלולים להפעיל אזעקה. במצבים כאלה, במקום לראות את האדם שמולנו, אנחנו רואים ‘דפוס’, או את ‘האקס.ית’ והקשר נחנק עוד לפני שהספיק לנשום.
אז מה עושים?
א. מכירים בפחד
אל תבטלו אותו. אל תגחיכו אותו. תנו לו שם והכירו בו. זו היא דרך האפקטיבית ביותר לשחרר את האחיזה של הפחד בכם.
מודעות אותנטית היא תודעה שיש לה יכולת בלתי רגילה להתבונן בעצמה. הפחד הזה הוא לא אויב, אלא הוא עדות לכך שאהבתם פעם באמת.
פחדן ואמיץ פוחדים אותו דבר, אבל ההבדל הוא שהאמיץ לא נעצר על ידי הפחד אלא צולח אותו.
ב. בוחרים באומץ
אהבה בפרק ב’ היא לא קופידון ופרפרים. היא החלטה מודעת ואמיצה להכניס עוד פעם מישהו ללב שלנו. אהבה פרק ב' היא לא רומנטיקה קיטשית. היא חוזה פנימי שלנו עם עצמנו. חוזה שבו אנחנו לא מוכנים להיכנע לציניות. בנוסף, הזמן לא מחכה לאף אחד. כל יום שעובר לא עושה אותנו אטרקטיביים יותר, יפים יותר ובעלי זיכרון פנומנלי. היו אמיצים ובחרו בזוגיות החדשה כבר עכשיו.
ג. מדברים את הכאב
אין שום צורך וערך בהעמדת פנים שאנחנו גיבורים ולהפך: כשאנחנו משתפים בפגיעות שלנו, אנחנו יוצרים אמון אצל הצד השני ואמון הוא המטבע של פרק ב’. לא התאהבות – אלא אמון.
ואפרופו התאהבות? זה לא שהיא נעדרת מזוגיות פרק ב', אלא שהיא לרוב מופיעה מאוחר יותר.
לסיכום
אם אתם מרגישים שאתם פוחדים להיכנס לזוגיות פרק ב', זה לא אומר שאתם לא מוכנים אליה, אלא שאתם מייחלים לכך שהפעם, הזוגיות תהיה אחרת ויש לך את כל הזכות לכך.
אבל כדי שזה אכן יקרה ויהיה אחרת, אסור לתת לחשדנות להיכנס בדלת האחורית. אנחנו צריכים להיכנס בדלת הראשית, עם כל הכאב, ההיסוסים ועם נכונות אמיתית לאפשר לדברים לקרות.
