אז קיבלתם את האבחון הרשמי: לילד או לילדה שלכם יש ‘הפרעת קשב’ ומומלץ להתחיל טיפול בריטלין. 

מה עכשיו? תתנו או לא תתנו?

יש הורים שקוראים לריטלין ‘סם’ ומצהירים שלעולם לא ייתנו אותו לילד או לילדה שלהם ואחרים רק מייחלים שזה יהיה סוף סוף הפתרון הנכון לילד או הילדה האהובים שלהם, אחרי תלאות וטיפולים מייגעים שעברו. 

איך מקבלים את ההחלטה אם לתת או לא לתת את הטיפול ומהם השיקולים שיש לקחת בחשבון ולמה כדאי לשים לב?

נתחיל מהסוף: מהי מטרת השימוש

לדעתי, הריטלין לא מיועד למורה, כדי להקל עליו או עליה ללמד בכיתה והוא גם לא מיועד להורים, אלא הוא מיועד אך ורק לילד או הילדה עם הפרעת הקשב ולהם בלבד.

הילדים שאמורים ליטול את התרופה הם אלה שצריכים לקבל את ההחלטה האם לקחת אותה או לא (בהתאם לגיל ולבשלות), שכן הם אלה שיחוו את היתרונות שלה, לצד תופעות הלוואי. לכן, הם היחידים שיוכלו לדעת אם התועלת עולה על העלות עבורם.

מה הריטלין עושה?

המסרים במוח עוברים כמו מרוץ שליחים בין תאי העצב. אחד החומרים שמשמש כ'מקל' מעביר המסרים מתא לתא הוא הדופאמין. אצל אנשים עם הפרעת קשב יש תקלה מסוימת באופן העברה המסר שגורמת לכך, שלא מספיק דופאמין יועבר לתא הבא והמסרים נחלשים.

הריטלין (או בשמות מסחריים נוספים קונצרטה פוקלין ודייטרנה) גורם לכך שהתקשורת בין תאי העצב משתפרת. הוא עוזר להעלות את רמת הדופאמין שמועברת לתא ובכך משפר את הקשב והריכוז, מפחית היפראקטיביות ואימפולסיביות.

אבל יחד עם הפעילות הזו יש גם תופעות לוואי שהמשפחות שאני מדריכה מדווחות עליהן כגון: עייפות, אדישות, חוסר תיאבון וכאבי בטן, כאבי ראש, קושי להירדם ועוד. חלק מהתופעות חולפות לאחר מספר ימי שימוש וכל אחד חווה את הטיפול באופן אחר. התופעה הרווחת ביותר היא חוסר תיאבון.

בשונה מתרופות פסיכיאטריות שההשפעה שלהן היא למשך זמן ארוך, הריטלין נכנס לגוף ויוצא ממנו לאחר מספר שעות כך שההשפעה שלו אמורה לחלוף באותו יום. בני נוער ומבוגרים שנוטלים ריטלין ומכירים את השפעתו עליהם יודעים לקחת אותו רק לפי הצורך. למשל: בימים של מבחנים או כשיש צורך בהכנת עבודה הדורשת ריכוז לזמן ארוך ולא באופן קבוע בכל יום.

קיימת אפשרות להשתמש בריטלין כסם, אך לשם כך יש לכתוש אותו ולהסניף אותו דרך האף ואז ההשפעה שלו שונה מההשפעה בבליעה.

יש שחושבים שהריטלין הוא בשביל להעלות ציונים ולשפר לימודים בבית הספר, אבל זה לא העניין. יותר מאשר בלימודים, הריטלין, במקרים מסוימים, יכול לסייע לילד מבחינה חברתית וגם בהעלאת תפישת הערך העצמי שלו.

איך הריטלין יכול לסייע חברתית: אחת הבעיות שיש לילדים עם הפרעת קשב היא חברתית. בגלל המוסחות, ההיפראקטיביות והאימפולסיביות, הם לפעמים מוצאים את עצמם עם קושי חברתי וקושי בוויסות רגשי. הם נחשבים ‘מוזרים’ או תוקפנים והריטלין יכול לאפשר להם להיות יותר מרוכזים במסרים החברתיים שהם מעבירים ופחות אימפולסיביים ובכך להקל עליהם ליצור התנהלות חברתית טובה יותר.

כמובן, שאם התרופה גורמת לאדישות, נמנום או הסתגרות, היא אינה הפתרון הנכון כי זה פוגע ביכולת שלו ליצור קשרים חברתיים במקום לקדם אותה.

ועוד כמה מילים בקשר לערך העצמי

ילדים עם הפרעת קשב שסובלים ממוסחות ומקושי בריכוז, יושבים בכיתה אבל לא באמת נמצאים בשיעור. אחת הבעיות שנוצרת היא שהציונים הנמוכים שהם מקבלים, גורמים לכך שהם חושבים שהם פחות חכמים, פחות מוצלחים ונגרמת להם פגיעה בערך העצמי.

אם ניתן לילדים האלה את ההזדמנות להיות יותר נוכחים ולחוות הצלחה, נראה עליה בערך העצמי וכתוצאה מכך, הילדים יעזו יותר להתנסות ולהבין שהם חכמים ומוצלחים.

ומה הריטלין לא עושה

הריטלין לא ילמד את הילד שנוטל אותו את החומר שהוא החסיר והוא לא ילמד אותו כישורים חברתיים. הוא רק פותח חלון של כמה שעות שבו לילד קל יותר ללמוד דברים חדשים. ובמילים אחרות: נטילת ריטלין היא לא סיום העבודה, אלא תחילתה; תחת השפעת הכדור נלמד את הילד איך להתנהל עם בני גילו, איך לווסת את התגובות שלו, איך ללמוד, איך להכין עבודות וכו', כדי שבעתיד, אחרי שהוא ילמד את כל אלה הוא יזדקק פחות לכדור או אף לא יזדקק לו כלל.

אז בשורה התחתונה- לתת או לא לתת?

הריטלין הוא כלי נוסף בארגז הכלים של מי שמאובחן עם הפרעת קשב, אך זהו כלי שלא מתאים לכולם.

יש לזכור, שכל אדם ובוודאי כל ילד וילדה, מגיבים אחרת לטיפול: יש ילדים שזה ממש לא טוב להם ויש כאלה שזה ‘מציל’ אותם.

יש שנוטלים את הכדור וסובלים מתופעות לוואי קשות ובלתי נסבלות ויש מי שבקושי סובל מתופעות לוואי והתועלת שמביא איתו הטיפול מאוד גבוהה עבורו.

אני מציעה להורים לא לבוא עם עמדה מוצהרת ומוגמרת אלא לנסות; לתת לילד או הילדה להתנסות ולקבל את ההחלטה הכי נכונה עבורם. הילדים שלנו יודעים מה הם מרוויחים מהשימוש ומהי עוצמת תופעות הלוואי. וכמובן שהם אלה שבסופו של דבר ינהלו את חייהם ויצטרכו להיות קשובים לעצמם ולקבל את ההחלטות הנכונות עבורם.