מאז ומעולם בני אדם חיו בקבוצה: שבט, כפר וכו'. בני המשפחה המורחבת התגוררו במרחק הליכה זה מזה, גברים עסקו בעניינים גבריים כמו עבודה בשדה, צייד וכו' ולא תמיד נכחו בבית. עולמה של אישה, לעומת זאת, התרכז בעיקר סביב הבית והמשפחה וגם ענייני הריון ולידה התנהלו בעיקר תחת פיקוחן הבלעדי של נשים.
עם תחילתה של המהפכה התעשייתית בסוף המאה ה-19 חלה עלייה חדה במספר הלידות שהתרחשו בבית החולים ולא בבית. בארה"ב מאז 1920 תהליך הלידה היה נחשב לפרטי ואף מביך למטופלת או לרופא. כמו כן היה פחד רב מזיהום ולכן נאסר על בני משפחה וחברים להשתתף או להתבונן בלידה. כתוצאה מהשינויים הללו נשים רבות נותרו לבדן בלידה. הצורך במלווה תומך, שהוא אינו חלק מהצוות הרפואי, לא נעלם. כדי למלא את הוואקום שנוצר, החלו נשים אמריקאיות להכניס את בני זוגן ללידות בשנות ה-60 של המאה ה-20.
בישראל השינוי התרחש קצת יותר מאוחר, סביב שנות ה-80. כיום, רוב הנשים בארץ יולדות בקרבת בן הזוג והגעה ללידה ללא בן הזוג נחשבת לחריגה.
ג'נט בלאבקאס בספרה 'לידה פעילה' כותבת על חשיבותה של פרטיות היולדת. הכותבת מצוטטת את מישל אודנט שטוען, כי ישנה חשיבות עליונה לפרטיות היולדת, שכן היא מבטיחה הפרשה יעילה של הורמונים שייטיבו וידייקו את תהליך הלידה. יחד עם זאת כותב אודנט, שישנם סוגים רבים של יולדות ורצונות וכי אין ספק שחלק מהנשים זקוקות יותר מאחרות לתמיכה צמודה רגשית ו/או גופנית. במקרה כזה הוא מציין, כי חשובה התמיכה של מיילדת אימהית, מנוסה ושקטה או דולה או כל מלווה אישה אחרת ומתנגד לנוכחות האב ו/או רופא בזמן הלידה מכיוון שלטעמו נוכחות גברית עלולה להחריף את חרדת היולדת ואף לעכב ולסבך את הלידה.
אודנט מרחיב ומציין כי המתח שנשים חשות בנוכחות בני זוגן גורם להן לייצר הורמונים (אדרנלין) הפוגעים ביעילות צירי הלידה ולהאט את הורמונים קריטיים (האוקסיטוצין) להליך הלידה ובעקבות כך, עלול להעלות את הצורך להתערבויות כגון לידת ואקום או ניתוח קיסרי.
בנוסף, גבר הרואה את אשתו במצב של כאב ואובדן שליטה ינסה מיידית להרגיעה, כאשר למעשה ״איבוד השליטה״ וההתרכזות בכאב הם בדיוק מה שהאישה צריכה לעשות כדי לקדם את הלידה. הלידה, כך קובע אודנט, תהיה טבעית יותר ומסובכת פחות אם הגברים יורחקו מהשטח והיא תיערך כמו בתקופות השבטיות, בנוכחות נשים בלבד.
עוד מוסיפה בלאסקאס לצטט בספרה את מישל אודן, המדגיש במיוחד את התפקיד שממלא בגופנו הורמון האוקסיטוצין. הורמון זה מגרה את ההתכווצויות ברחם והוא האחראי לדפוס התנהגותי של התקשרות. הורמון האוקסיטוצין שחלוצת חקר הפיזיולוגיה של מיניות האישה, ד"ר ניילס ניוטון העניקה לן את השם 'הורמון האהבה', מעורב בכל ההיבטים של מיניות האדם ובכללם הלידה.
התברר, לדוגמה, שבעת קיום יחסי מין ובמיוחד בעת האורגזמה, גברים ונשים מפרישים כאחד רמות גבוהות מאוד של אוקסיטוצין המסייע ליצירת רגשות של אהבה והתקשרות ביניהם. בדומה לכך, במהלך הצירים והלידה מציפות את האם כמויות אדירות של אוקסיטוצין. אני תוהה, מה אם כך טוב יותר מהפגנת אהבה, חיבה ומגע בין בני הזוג בזמן הלידה על מנת לקדם לידה ולהיטיב אותה? לטעמי, לא בהכרח ייווצר מתח בין בני הזוג ולא בהכרח יפריע האדרנלין או יפגע בהורמון האוקסיטוצין.
בלאסקאס מציינת, כי מניסיונה בסיוע למאות זוגות, אם האב מוכן היטב ואיננו חרד, לנוכחותו חשיבות רבה עבור היולדת. המגע האינטימי והאוהב בין בני הזוג, הוא חוויה מיוחדת שבה בעת מעודדת את יצירת ההורמונים החיוניים.
מחקרים מראים, שתמיכה הולמת ביולדות מקצרת את משך הלידה, מפחיתה את כמות ההתערבויות הרפואיות ואת השימוש במשככי כאבים ומגבירה את הסיכויים להנקה מוצלחת.
בן הזוג של היולדת הוא האדם הזמין והקרוב ביותר והשאלה שנשארת היא האם הוא באמת מהווה תחליף טוב לסיוע הנשי בלידה? האם הוא מסוגל למלא את ציפיות היולדת ולספק לה את התמיכה הנדרשת?
גברים רבים אינם מוצאים את עצמם בחדר הלידה, חשים חוסר אונים וחסרי תועלת ועלולים לומר או לעשות דברים שיעצבנו את האישה. לא לכל הגברים מתאים להיות נוכחים בלידה ועדיף להבין זאת מבעוד מועד על מנת שלא לתסכל את היולדת ושהגבר לא יהיה מתוסכל בעצמו, שכן הדבר עלול להיות טראומתי לשני הצדדים.
השאלה האם הנוכחות של הגבר בחדר הלידה טובה ומועילה ליולדת תלויה במערכת היחסים בין בני הזוג (האם יש להם זוגיות מחזקת ולא טעונה), ברצון האישה להיות מלווה על ידי בן זוגה, ברצון של בן הזוג עצמו וכמובן, ביכולת שלו הרגשית והפיסית לתמוך ללא סייגים בכל החלטה של היולדת.
דיאלוג טוב, הכנה יסודית ופתיחות בין בני הזוג לקראת התהליך הוא המפתח לכל.
בהיבט ההכנה, התחברתי מאוד לנאמר על ידי קת'רין גרייבס בספר היפנוברת'ינג. גרייבס טוענת כי אב שלמד היפנוברית'ינג עם אשתו, תרגל איתה ומייצר הורמונים של בטחון ורוגע, משפיע באופן חיובי על הסביבה. היא מסכמת את הנושא ואומרת כי כאשר בני הזוג חלוקים בדעתם, זה בדרך כלל נובע מהיעדר ידע. לאחר תחקור ובירור העובדות יתבהרו הדברים והאב יהפוך להיות חשוב ביותר ויוכל לתרום תרומה עצומה ללידה, להעמיק את מערכת היחסים עם אישתו ואף את יחסיו בעתיד עם התינוק.
במחקר שערכה שרון מושיוב-יגורוב, אחות חדר לידה בבית החולים וולפסון, במסגרת עבודת הגמר שלה לתואר שני בסוציולוגיה של הבריאות הסיקה שתי מסקנות עיקריות:
האחת, שיש פערים עצומים בין הציפיות של האב לפני הלידה לבין המפגש עם המציאות והשנייה, שרבים מהגברים חווים את הלידה כאירוע טראומטי ומלחיץ.
חמישה טיפוסי ‘תומכים’ עולים מהמחקר של מוישיוב-יגורוב:
הצופה
אב שנוכח בחדר הלידה לפרקים, אבל לא מספק לאשתו היולדת תמיכה פיזית ונפשית אלא עוסק בהתבוננות ומצלם בקדחתנות את שלבי הלידה השונים.
הסייען
נוכחותו בחדר הלידה ברורה. הוא מספק לאישה תמיכה פיזית ונפשית, מעסה את גבה, מחזיק את ידה, מנשק אותה. המניעים להשתתפותו בלידה הם סקרנות, הזדהות ורצון להיות שותף. עם זאת, מעורבותו הרגשית נמוכה.
חבר הצוות
הבעל שהופך לחבר צוות נוסף. הוא מקיים דרישות כמו ״תעזור לה בלחיצות״, מסייע לאישה פיזית ונפשית ומשתלב באופן הרמוני בעבודת הצוות הרפואי. לבעל מהסוג הזה חשובה השליטה באירועים וברגשותיו. הוא מסתיר את הרגשות שלו ומתמקד ברגשות רעייתו.
המאמן
הבעל שלוקח על עצמו את תפקיד איש הצוות הפעיל שלא נזקק לעזרה מאיש. הוא יוזם הכוונה וסיוע ליולדת ללא הנחיות מאנשי הצוות ומעודד את האישה לאורך התהליך - מוראלית ופיזית. המאמן רואה את השתתפותו בלידה כדבר הכרחי, כחלק מהשותפות של הזוגיות, אבל גם הוא מסתיר חששות וחרדות ומציג מצג שווא של ״אצלי הכל סבבה״.
איש הקשר
האב שניחן ביכולת תקשורת יעילה עם אנשי הצוות. הוא פונה ישירות לרופא או לאחות, מגלה אסרטיביות והחלטיות ומציב בקשות ודרישות, שלדעתו חיוניות לרווחת בת הזוג. הוא משאיר את עצמו מחוץ לחוויה, וכל מעייניו נתונים לטובת היולדת. גם הוא לא חושף רגשות או פחדים.
אני סבורה, כי מומלץ לכל הזוגות שמעוניינים ללדת יחד לעשות הכנה משותפת לפני הלידה: לקרוא חומרים, ללמוד את הפן הפיזיולוגי של תהליך הלידה, לערוך תכנית לידה, לתאם ציפיות, לתרגל בבית עיסויים ונשימות ולחפש דולה שתדע לתת מקום ברגעים הרלוונטיים לבן הזוג ולסייע לו במקומות שתידרש.
בלידות שליוויתי ראיתי באופן מובהק איך חיבוק אוהב של בן הזוג ומילות עידוד ברגעים הנכונים קידמו את הלידה והסתנכרנו היטב עם הפרשת ההורמונים.
תהליך הלידה, בסופו של דבר, מתנקז ליחסים בין בני הזוג. כשהגבר הוא חבר אמיתי, מאהב, אוהב, תומך, שותף ומאמין בכוחות הגוף של בת זוגו – הוא באופן טבעי חלק מהותי בתהליך הלידה והתקדמותה וחלק מהתהוות השינוי המתרחש בנפשה ובגופה. בת הזוג של גבר כזה זקוקה לו בחדר הלידה יותר מכל, כפי שהוא זקוק להיות שם כדי לחוות את הרצף של הפיכתו לאב, והפיכתם למשפחה.
