דמיינו לעצמכם שאתם הולכים על גדת הנהר, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, העצים מלבלבים, החיים טובים ואתם בריאים! עד ש... בום! אתם נופלים לתוך המים ונעשים חולים! הרופאים מיד שוחים אליכם ומנסים להציל אתכם מטביעה, כלומר לרפא אתכם. לפעמים הם מצליחים, לפעמים לא. זוהי הרפואה הטיפולית הממוקדת במחלה שלכם.
בצד הרופאים המנסים להציל אתכם מטביעה, מופיעים לפתע, על גדת הנהר, אנשים שמנסים למנוע מכם את הנפילה. הם אומרים לכם: ‘אתם לא רוצים התקף לב? אל תאכלו אוכל שומני ואל תעשנו. אתם לא רוצים סוכרת? אל תאכלו הרבה מתוק. אתם לא רוצים לחוות עקה (סטרס)? אל תעבדו קשה מדי’. אלה הם אנשי הרפואה המונעת, וגם היא ממוקדת בחולי ושואלת: כיצד אפשר למנוע את המחלה שלכם?
מזה מאות שנים, הרפואה המערבית מתרכזת במחלות. השאלות המנחות אותה הן 'מה גורם לחולי? כיצד מאבחנים חולי? איך מטפלים בחולי? מה יכול למנוע חולי?
והנה, בשנות ה- 70 של המאה ה- 20, ישב אבי ז"ל, פרופ' אהרן אנטונובסקי – סוציולוג במקצועו שהיה אחד המייסדים של בית הספר לרפואה באוניברסיטת בן גוריון בנגב – וסיכם תוצאות מחקר על ההסתגלות של נשים בישראל לגיל המעבר. במחקר השתתפו, בין השאר, שתי קבוצות של נשים שנולדו בגרמניה בשנות ה- 20 של המאה הקודמת: קבוצה אחת של נשים שהגיעו לארץ ישראל (המנדטורית) לפני מלחמת העולם השנייה, וקבוצה שנייה של נשים שעלו ארצה עם קום המדינה, לאחר שעברו את מוראות המלחמה במחנות ההשמדה הנאציים.
במחקר זה נמצא, בין היתר, ששביעות הרצון מהחיים ותפיסת הבריאות העצמית היו גבוהות באופן משמעותי אצל נשים שעלו לפני המלחמה, בהשוואה לשורדות השואה שעלו אחריה. ממצא זה לא היה מפתיע, שלא לומר טריוויאלי. ‘בשביל זה צריך מחקר?’ תהה אבי. הרי זה מובן מאליו שנשים ששרדו את התופת הזו תחווינה קשיים גופניים, נפשיים וחברתיים בהמשך חייהן. ואז לפתע הבליחה בו ההכרה שהוא בכלל לא מתמקד בדבר הנכון. ‘אידיוט!’ הוא אמר לעצמו, ‘הדבר החשוב הוא לא ההבדל הצפוי בין קבוצות הנשים האלה, אלא העובדה שגם בין שורדות השואה, כ- 30% מדווחות על שביעות רצון גבוהה מהחיים: ’יש לנו משפחה, יש עבודה, אנחנו יוצאות לבלות, מרגישות בסדר פיזית ונפשית; לא שאין זיכרונות או חלומות מדי פעם, אבל בסך הכול החיים ממש בסדר'. פרופ' אנטונובסקי הבין שהשאלה החשובה, שלא לומר התעלומה, איננה מדוע רוב שורדות השואה חוות קשיים גם עשרות שנים לאחר המלחמה, אלא כיצד זה שחלק ניכר מהן שבעות רצון מחייהן והצליחו להתגבר על האתגרים הרבים שניצבו בפניהן מאז מלחמת העולם.
לראשונה, כסוציולוג החוקר בתחום הבריאות, וכאחראי על קבלת דורות של מועמדים לבית הספר לרפואה, הוא שאל שאלה שלא נחקרה לפני כן בצורה שיטתית ברפואה המערבית: מה מקור הבריאות? מה היו המשאבים שאִפשרו לנשים הללו להתמודד עם אתגרי החיים? מה חיזק את הרווחה הפיזית והנפשית שלהן? לרפואה המערבית, הממוקדת בחולי, יש מונח שגור – ‘פתוגניוּת’ – שפירושו המילולי ‘מקור החולי’. זה יכול להיות וירוס, או פציעה, או גידול סרטני חלילה, או כל מקור אחר למחלה כלשהי. אבל לשאלה ‘מה מקור הבריאות’ לא היה מונח בעולם הרפואה. לשם כך טבע פרופ' אנטונובסקי את המונח ‘סַלוּטוֹגֶנִיוּת’ (salutogenesis): ‘סלוט’ פירושו בלטינית ‘בריאות’, 'ג'נסיס' (genesis) פירושו ראשית, או מקור.
השאלה הסלוטוגנית, אם כך, היא ‘מה עוזר לאנשים לנוע לכיוון הבריאות?’ על הרצף של חולי-בריאות.
שלא כמו במודל הרפואי הפתוגני, שהוא דיכוטומי (או שאתם מאובחנים עם מחלה מסוימת, או שלא), על-פי המודל הסלוטוגני כל אחד מאתנו, בכל נקודת זמן, נמצא במקום כלשהו על הרצף בין חולי לבריאות.
ומה התשובה לשאלה הסלוטוגנית?
במודל שהתפרסם בשנת 1987 בספר Unraveling the mystery of health הציע פרופ' אנטונובסקי את התשובה: תחושת קוהרנטיות (sense of coherence; SOC):
‘תחושת קוהרנטיות היא תפיסה כללית של החיים המשקפת את המידה שבה יש לאדם תחושת ביטחון מקיפה, מתמשכת אך דינמית, (א) בכך שהגירויים הנובעים מהסביבה הפנימית והחיצונית במהלך החיים הם מובְנים, צפויים וברי הסבר; (ב) בכך שעומדים לרשותו המשאבים הנדרשים כדי להתמודד עם הדרישות שמציבים גירויים אלה, (ג) בכך שדרישות אלה הן אתגרים ראויים למאמץ ולהשקעה.’ (עמ' 19)
אם כך, ככל שאדם מבין יותר את האתגרים בחייו ומסוגל לִצְפּוֹת אותם (מרכיב המובָנוּת), ככל שהאדם תופס שיש לו משאבים רלוונטיים להתמודד עם אתגרים אלה (מרכיב הנהילוּת), וככל שהאדם מוצא יותר משמעות והניעה (מוטיבציה) להתמודד עם אתגרים אלה (מרכיב המשמעותיוּת), גוברים הסיכויים שהאדם יוכל להתמודד בהצלחה עם האתגרים שבחייו.
אם נחזור למטפורה של הנהר, הרי שעל-פי הגישה הסלוטוגנית, כולנו נמצאים כל הזמן בנהר. חיינו אינם מושלמים (עד אשר מישהו נופל לנהר), אלא רצופי התמודדויות, לא רק במישור הבריאותי: מי מאתנו לא נאלץ להתמודד בחודש האחרון עם מריבה עם בן/בת זוג, עם מינוס בבנק, עם תקלה ברכב, עם ילד חולה, עם איחור לפגישה, או עם טיל מאיראן (או עם משהו גדול יותר, כמו מוות של אדם קרוב, מחלה קשה, פיטורין, ועוד ועוד)? החיים מלאים באתגרים, ועל-פי המודל שהוצג כאן, ככל שתחושת הקוהרנטיות חזקה יותר – נוכל לעמוד מול אתגרים אלה בהצלחה רבה יותר (כאן אני מבקש לא להתבלבל עם המושג ‘חוסן’, ואשמח להסביר זאת במקום אחר).
כמומחה בעל שם עולמי בתחום זה, אני יודע להעיד על אלפי מחקרים שנעשו בעשורים האחרונים, מניו זילנד ועד פינלנד, מיפן ועד ברזיל, מישראל ועד דרום אפריקה, שבהם נמצא שתחושת קוהרנטיות יכולה לנבא (א) תופעות ‘חיוביות’ כמו קצב התאוששות מהתקפי לב, תחושת מסוגלות עצמית, התמודדות של הורים לילדים עם אוטיזם, הצלחה בלימודים אקדמיים ותפקוד מבצעי בצבא (כלומר – כל אלה טובים יותר ככל שתחושת הקוהרנטיות חזקה יותר); ו- (ב) תופעות ‘שליליות’ כמו דיכאון, אובדנות, הפרעה פוסט-טראומטית, סרטן ומחלות לב (כלומר – תחושת קוהרנטיות חזקה היא גורם מגן מפני תופעות אלה).
בהתבסס על מחקרים שביצעתי בצה"ל, הייתי שותף לפיתוח אימונים והתערבויות שמטרתם לחזק תחושת קוהרנטיות של חיילים. עמיתיי ואני מצאנו, בין השאר, שככל שתחושת הקוהרנטיות של חיילים חזקה יותר, הם חווים קשיי הסתגלות מעטים יותר, סיכוייהם לפיתוח תסמינים פוסט-טראומטיים או מחשבות אובדניות נמוכים יותר, והם אף מצליחים יותר במשימות מבצעיות.
אחת הנושאים הזוכים לתשומת לב רבה בשנים האחרונות בהקשר זה הוא שחיקה בעבודה. תופעת השחיקה נפוצה מאוד בארגונים וניתנת למדידה. לא אחת עובדים מדווחים ש'אני מרגיש תשוש רגשית ואין לי כוח לקום בבוקר לעבודה', או ‘אני מוצא את עצמי מתייחס ללקוחות כאילו היו חפצים’, או ‘אין לי שום תחושה של הגשמה עצמית’. ממחקרים ברחבי העולם ידוע, שככל שתחושת הקוהרנטיות של עובדים חזקה יותר, סיכוייהם לחוות שחיקה נמוכים יותר. לכן יש לחשוף מנהלים בארגונים למודל הסלוטוגני ולתת בידיהם כלים לחיזוק תחושת הקוהרנטיות של עובדיהם. יש לכך השלכה לא רק בהיבט של משאבי אנוש, אלא גם בהיבט של שורת הרווח של הארגון, שהרי עובד טוב הוא עובד שטוב לו.
תחושת קוהרנטיות נמדדת באמצעות שאלון שפיתח פרופ' אנטונובסקי, ותורגם עד היום ל- 66 שפות ונעשה בו שימוש ב- 53 מדינות. השאלון המקורי מודד את תחושת הקוהרנטיות של הפרט, והיום ישנן גרסאות המותאמות גם לקבוצה (כמו קהילה, קבוצת עובדים או יחידה צבאית) וללאום. גרסה מיוחדת פותחה עבור ילדים. ממצאים עדכניים ופיתוחים תיאורטיים של הגישה הסלוטוגנית בתחומי הבריאות, החינוך, העבודה, הארכיטקטורה ועוד ניתן למצוא בספר מקיף שיצא לאור ב-2022 במהדורתו השנייה – Handbook of salutogenesis. חלק מהמחקרים המתבצעים בתקופה זו נוגעים בשאלות הבאות: כיצד מתפתחת תחושת קוהרנטיות? עד כמה היא יציבה לאורך החיים? האם היא יכולה להיות חזקה בתחום אחד וחלשה בתחום אחר? מה אופי הקשר בין שלושת מרכיביה של תחושת קוהרנטיות לבין עצמם?
שני המודלים שהזכרתי – המודל הפתוגני והמודל הסלוטוגני - יכולים וצריכים לדור בכפיפה אחת, שכן הם אינם שני צדדים של אותו מטבע. ללא השאלות של המודל הפתוגני, לא היינו מוצאים תרופה למחלות קשות, לא היינו ממציאים טכנולוגיות הדמיה ולא היינו מפתחים שיטות טיפול חדשניות. אבל כאשר אתם חושבים על החיים שלכם, אל תתמקדו רק בקשיים, בשאלה מה גורם להם ומה יכולות להיות תוצאותיהם; הרהרו גם בדרכים להפחית אי-ודאות לגבי האתגרים הבלתי-נמנעים של החיים, כדי שהללו יהיו מובָנים לכם יותר (שאלת ה'מה?'); זכרו את משאבי ההתמודדות שיש לכם, כמו חברים, משפחה, כסף, כושר גופני וכיו"ב (שאלת ה'איך'); והדגישו לעצמכם את המשמעות שבעשייה ובהתמודדות עם האתגרים האלה (שאלת ה'למה'). במילים אחרות, שאלו את עצמכם את השאלה הסלוטוגנית: איך אפשר לשחות במעלה הנהר, ואפילו ליהנות מכך?
