לילה אחד ששינה הכל - מחשבות על 07.10.23, שנתיים אחרי
יש ימים שלא מתפוגגים, גם כשרצות שנים בלוח השנה.
07.10 הוא בשבילי יום כזה, תאריך שהפך לציר, לנקודת "לפני" ו"אחרי".
שנתיים עברו, ואני עדיין יכולה לשמוע את הצלילים, לראות את התמונות, ולהרגיש בגוף את הדריכות של אותו בוקר.
איך זה התחיל ולא נגמר
זה לא היה רגע אחד, אלא רצף. אזעקות מוקדמות מדי, חדשות בלתי פוסקות, בעלי מתחיל לארוז תיק מילואים. המבט בעיניים שלו היה מלא תחושת שליחות, אבל בלב שלי היה חלל עצום של פחד.
הבת שלי בכתה: “אבא, אל תלך!” ואני - למרות הכאב - ידעתי שאין ברירה.
מאותו רגע, הבית נכנס למצב אחר: ממ"ד בלילות, חדשות בלי סוף, ואני מתפקדת החוצה אבל בפנים - הגוף כבר נכנס להישרדות.
כשהמלחמה נכנסה פנימה
בעלי שירת כמעט חצי שנה בעזה. היו יציאות קצרות הביתה, רגעים קצרים של נשימה, אבל דווקא הם חידדו כמה חסר הוא כשהוא לא כאן.
בינתיים ניסיתי להחזיק הכול: עבודה, בית, ילדים. כלפי חוץ שידרתי חוזק, כאילו “אנחנו מסתדרים”, אבל בפנים - זה היה משהו אחר לגמרי.
כל יום התנהל סביב הטלפון. הייתי מניחה אותו לידי בכל מקום: במטבח, במקלחת, אפילו ליד הכרית בלילה. כל צליל קטן גרם ללב שלי לקפוץ. הייתי בודקת שוב ושוב אם יש הודעה, אם פספסתי שיחה.
חיכיתי שיכתוב, שיתקשר, שייתן סימן חיים.
והפחד. הפחד שיקרה לו משהו היה תמיד שם. שאם יחלוף יותר מדי זמן בלי הודעה, זה אומר שקרה משהו רע.
כך עברו הימים והלילות: קצרים, דרוכים, מלאי טריגרים.
הבנתי שהמלחמה לא מתרחשת רק “שם”, היא כבר עברה פנימה, לתוך הגוף שלי, לנפש שלי.
הלילה ששינה הכול
אחרי שלושה חודשים הגיע הלילה ההוא - הלילה שבו הכול התנקז.
זה לא היה עוד יום קשה בתוך רצף של ימים מתישים. זה היה לילה שבו התרחש אירוע נורא, עם הרבה נפגעים. באותו לילה הכול התערבב: החדשות, החרדה, חוסר הוודאות, והפחד הכי גדול - שלא יחזור.
אני זוכרת את הגוף שלי ננעל, את הנשימה נקטעת, את הדריכות שהגיעה לשיא. זה כבר לא היה פחד “רגיל”, זה היה פחד טוטאלי, הצפה שלא השאירה מקום לשום דבר אחר. באותו רגע הבנתי שהטראומה כבר לא נמצאת רק “שם” בחוץ , היא יושבת בתוכי, עמוק בעצמות. כל מה שהחזקתי עד אז, הניסיון לשדר חוזק, לתפקד, להמשיך הלאה, קרס ברגע אחד.
וזה היה אולי הרגע הקשה ביותר.
אבל בדיעבד, זה היה גם רגע של התחלה. נקודת מפנה שממנה יצאתי למסע חדש: מסע שבו למדתי להקשיב לגוף ולנפש, לחפש כלים שיעזרו לי לנשום מחדש, ולגלות כוחות שלא ידעתי שיש בי.
על הלילה הזה אני מספרת בהרצאה שלי, "לילה אחד ששינה הכל". לא כדי להישאר בכאב, אלא כדי להראות איך מתוך החשכה אפשר להתחיל לצמוח. כי לפעמים, דווקא מתוך הרגע שבו נדמה שאין כבר אוויר לנשימה, מתגלה הניצוץ שמוביל אותנו אל החיים מחדש.
מהכאב אל הצמיחה
מאז אותו לילה התחלתי מסע אחר - מסע שבו גיליתי כוחות חדשים. כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. כוחות שבנו בי חוסן, משמעות ותקווה.
הדרך לא הייתה פשוטה. היא עדיין לא פשוטה, אבל למדתי שאפשר להפוך שבר לבנייה, פחד לאומץ, וטראומה לנקודת מוצא לצמיחה.
שנתיים אחרי - הבחירה שלי
07.10 תמיד יהיה תאריך שמכאיב לזכור. הוא יישאר צרוב בלב, כמו צלקת שאי אפשר למחוק, אבל שנתיים אחרי אני מבינה שהכאב לבדו לא מספר את כל הסיפור. אני בוחרת שלא להישאר רק עם הזיכרון של הפחד והאובדן. אני בוחרת לזכור גם את מה שצמח מתוך החושך: את הידיים שהושיטו לי כשנשברתי, את החיבוקים שחיזקו אותי, את הכוחות שהתגלו דווקא כשחשבתי שאזלו.
כי בתוך כל הטלטלה הזו למדתי דבר חשוב – שאי אפשר לבחור מה קורה לנו, אבל אפשר לבחור מה לעשות עם זה.
אני בוחרת לחיות.
אני בוחרת לצמוח.
אני בוחרת להפוך את הסיפור שלי לגשר של תקווה לאחרים.
ומהמקום הזה
ומהמקום הזה אני משתפת. בהרצאה אני לא רק משתפת את הסיפור, אלא גם את הכלים והצעדים שעזרו לי לצמוח מחדש. המסע שלי הוא סיפור על יציאה ממשבר - לא דרך קיצור, אלא דרך חיבור מחודש לחיים.
כי הסיפור שלי הוא לא רק שלי, הוא יכול להיות השראה לכל מי שמתמודד עם קושי. כדי להזכיר שגם אחרי הרגעים הקשים ביותר, אפשר למצוא נתיב קדימה.
זה לא מסע קל, אבל זה מסע שמראה שלכולנו יש את היכולת לבנות חיים חדשים מתוך השברים.
כיום אני מלווה אנשים במסע לצמיחה פוסט־טראומטית, בדיוק מהמקום שבו נדמה שהכול אבד, ומתוכו נולדים חיים חדשים.
כמה תובנות מהדרך שלי
• לפעמים דווקא כשאין לנו שליטה - מתחילה האפשרות לבחור באמת.
• הגוף יודע לפני הראש - למדתי להקשיב לסימנים הקטנים של עומס ולתת להם מקום.
• כל יום שבו אני מצליחה לנשום עמוק, להודות על משהו קטן או לדבר ברכות לעצמי - הוא יום של חוסן והעצמה.
• צמיחה לא קורית “פתאום” - היא תהליך עדין של צעד ועוד צעד, גם כשלא רואים שינוי מיידי.
• הביטחון העצמי נבנה לא מתוך מה ששרדתי - אלא מתוך ההבנה שאני יכולה לבנות מחדש.
