בתור ילדה, תלמידה, סטודנטית – תמיד כתבתי. אבל לפני עשור - התחלתי לכתוב אחרת. כשהשמיים נפלו עליי, לא חיפשתי משמעות ולא חיפשתי נחמה. חיפשתי דרך להיות עם מה שקרה - בלי להיבלע בו, ובלי שהוא יברח. ואיך אמרו גדולים ממני? הדף סובל הכול. 

חזרתי הביתה מבית החולים חבולה, המומה ועצובה. איבדתי את התינוק שלי בלידה שקטה, בחודש תשיעי.

 שבתי הביתה בידיים ריקות - בפעם השנייה.

הכאב היה חֲסַר שֵׁם והדבר הראשון שעשיתי, כמעט בלי לחשוב, היה לפתוח מחברת. לא כתבתי כדי ליצור, כתבתי כדי להישאר.

בשלבים הראשונים של טראומה, מערכת הוויסות הפנימית מוצפת. רגשות עדיין לא מחוברים למילים, וחוויה עדיין לא מחוברת לסיפור. כשאנחנו כותבים באופן חופשי, בלי עריכה ובלי שיפוט, מתחיל להיווצר חיבור בין רגש לאירוע. זהו צעד ראשון בהתארגנות: לתת למה שקרה צורה של שפה.

מחקרים על כתיבה מצביעים על כך שכתיבה על חוויה מכאיבה עשויה לסייע בהפחתת המתח, בשיפור בהירות רגשית ובהחזרת תחושת השליטה. ההשפעה אינה אחידה והיא תלויה באדם ובעיתוי, אך עצם פעולת הניסוח יוצרת סדר במקום שבו היה כאוס.

מעבר ליתרונות האלו, הכתיבה משנה את מערכת היחסים עם מה שקרה וקורה לנו. הרגשתי, שכדי לעזור לעצמי, לא הייתי צריכה לשכוח.

הייתי צריכה לשוב אל הסיפור שוב ושוב, מזוויות שונות. לכתוב אותו קרוב, ואז רחוק. לגעת בפצע, ואז להתבונן בו. התנועה הזו, בין מעורבות לריחוק, מאפשרת מעבר ממקום פסיבי למקום יוצר. זהו מעבר מתודעת ‘זה קרה לי’ לתודעת ‘אני מספרת מה קרה לי’. יש הבדל עצום.

במשך הזמן הבנתי, שהכתיבה התחילה לעשות תנועה בתוכי. היא נתנה לי קול. זה היה הקול הכותב שלי ושם, פגשתי בו לראשונה. 

וככל שחזרתי אל הסיפור, משהו השתנה. לא התוכן אלא היחסים עם מה שקרה לי. 

במרחב היצירתי יכולתי להתקרב אל מה שלא הצלחתי להחזיק בחיים עצמם; לבדוק אשמה, לפגוש פחד, להזיז מעט את הזווית. זה לא ביטל את האובדן, אבל שינה את האופן שבו התמודדתי מולו. הפצע הפך למקום חקירה.

כאן חשוב לדייק: עיבוד וכתיבה לא מעלימים כאב, אלא בונים יחסים אחרים איתו.

הכתיבה לא משנה את העובדות, היא מגדירה מחדש גבולות. אם לפני הכתיבה הכול נחווה בבת אחת כמו גל, בתוך הכתיבה נוצר סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. הכאוס מקבל שפה ומקום. אני, למשל, נהגתי לכתוב בכל יום. זה לא תמיד גרם לתחושת הקלה מיידית, אבל זה גרם לי להיות יותר קשובה ופחות מוצפת. דרך הכתיבה הבנתי טוב יותר מה שלומי.

אני אוהבת את הציטוט המפורסם שמיוחס לארנסט המינגווי (למרות שרבים טוענים שמדובר בסיכום ציורי של הגישה שלו ולא בציטוט מילה במילה מספר ספציפי):

"There is nothing to writing. All you do is sit down at a typewriter and bleed." 

(כתיבה היא לא עניין מסובך. כל מה שצריך לעשות זה לשבת מול מכונת הכתיבה ולדמם).

בשלבים מאוחרים יותר, התחלתי לחקור את נושא התמרת הכאב דרך כתיבה וזו שאלה שהולכת איתי בכל חיי. אני לומדת ומלמדת איך הכתיבה והיצירה מאפשרות מרחב פנימי נעים ועמוק ועוסקת ביצירת מרחבים לביטוי ולגילוי הקול הכותב. 

מדי יום ראשון, אני פותחת את השבוע עם טקסט קצר ותרגיל כתיבה לקבוצת הכותבים שלי. זהו רגע קבוע בלוח השנה, אבל עבור רבים הוא הרבה מעבר לכך. בכמה דקות של כתיבה מתגלה זיכרון קטן, תיקון, שיחה שלא נאמרה, תובנה מפתיעה. הטקסטים מהדהדים ונותנים אפשרות להתבונן על רגעים קצת אחרת. אנשים כותבים לי שהמרחב הזה הוא עבורם עוגן. בחיים עמוסים ומלאי מתח, רגע של חמש דקות מפגש הוא בריאות. לא פחות מזה, ואני זוכה לקרוא טקסטים אנושיים מרגשים שנשלחים אליי. אני מאושרת לראות את התנועה הזאת. 

בליווי אישי, כותבים מגיעים עם רעיון, עם כתב יד, עם רצון ליצור דרך כתיבה. לא פעם מתברר שהשאלה איננה רק מה לכתוב, אלא מאיזה מקום לכתוב. לפני מספר חודשים, הגיעה אליי ד' - אישה בשנות השישים לחייה - עם כתב יד מגובש, לכאורה. ככל שנכנסנו פנימה גילינו יחד שהחיבור איננו מהודק. לא מבחינה סגנונית בלבד, אלא מבחינת העמדה הפנימית. עצרנו, חזרנו לרגעים מכוננים, אפשרנו לטקסט להתפרק מעט כדי שיוכל להיבנות מחדש. ההסכמה של ד' לסמוך עליי ולהתמסר לתהליך, הובילה לספר נפלא ועמוק שנמכר היום בחנויות הספרים, אבל מה שנשאר משמעותי בעיניי הם הרגעים המרגשים, האמיצים של כניסה לעומק הרגש והנביעה ממנו שהניבה טקסטים עוצמתיים. 

זאת למעשה, ליבת העשייה שלי.

אני יוצרת מרחבים שבהם הכתיבה איננה רק כלי ביטוי, אלא דרך לעצב ולחקור את הסיפור שלנו, ואת קול הכותב שרוצה מקום על הנייר. ההסכמה להיפגש עם עצמנו על הדף הלבן יכולה להיות אתגר עבור אנשים רבים. אני תמיד מזכירה לכותבים שלי, שהשליטה בידם, שהם יכולים לקלף לאט לאט, בקצב שלהם, את העולם הפנימי. אפשר לפתוח חריץ קטן כדי לאוורר, ולא חייבים לפתוח מיד את החלון כולו. 

אסיים בשירו הנפלא של המשורר אלי אליהו שעונה לשיר מוקדם יותר של דן פגיס ‘פואטיקה קטנה’. שניהם כתבו על הנייר. בעוד שדן פגיס מבקש לטעון שהכתיבה האמיתית היא שתיקה, אלי אליהו מבקש לטעון אחרת - הדף הריק אינו מקום של שלווה וניקיון, הוא מקום של סבל. ‘הנייר סובל’ הוא משחק מילים שנושא שתי אמיתות בו זמנית - הנייר סובל הכל, כלומר אפשר לכתוב עליו כל דבר, אבל גם הנייר עצמו, כמו האדם, סובל כשהוא ריק. הכתיבה אינה פגיעה בטוהר הדף, היא דווקא מה שמציל אותו ואותנו. מה דעתכם?

 

מותר לך/ אלי אליהו 

מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל. לְמָשָׁל שֶׁ

הָיִיתָ בָּחשֶׁךְ תְּקוּפָה

אֲרֻכָּה וְגִשַּׁשְׁתָּ אַחֲרֵי אַהֲבָה

לְהַדְלִיק. וְשֶׁ

הָיָה לְךָ דַּי מֵעַצְמֵךְ

כָּל הָעֵת הַהִיא

וְגַם שֶׁ

הָיִיתָ זָרוּק,

רֵיק,

כְּמוֹ בֶּגֶד

בְּלִי גּוּף לְחַבֵּק.

 

מֻתָּר לְךָ,

הַנְּיָר סוֹבֵל.

 

 (1) דן פגיס (1930–1986) היה משורר ומתרגם עברי, חוקר שירת ימי הביניים של יהדות ספרד וחתן פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 1973, הנחשב לאחד מחשובי המשוררים בשירה העברית המודרנית.

(2) מֻתָּר לְךָ לִכְתֹּב הַכֹּל,/ לְמָשָׁל שֶׁ, וְשֶׁ./מֻתָּר לְךָ בְּכָל הָאוֹתִיּוֹת שֶׁתִּמְצָא,/ בְּכָל הַתָּגִים שֶׁתַּצְמִיחַ לָהֶן.// כְּדַאי שֶׁתִּבְדֹּק, כַּמּוּבָן,/ אִם הַקּוֹל קוֹלְךָ/ וְהַיָּדַיִם יָדֶיךָ.// אִם כֵּן, כְּלָא אֶת קוֹלְךָ,/ אֱסֹף יָדֶיךָ וּשְׁמַע/ בְּקוֹל/ הַדַּף הָרֵיק.