לפני כמה שנים הבנתי משהו שלא לימדו אותי בשום תואר, קורס או ישיבת הנהלה: אנשים יכולים להיראות לנו חזקים, מתפקדים ומצליחים בעוד שבפנים הם ירגישו כבויים. ולא. זה לא נובע מטראומה גדולה או ‘דרמה’ מתמשכת, אלא פשוט בגלל החיים עצמם.

הלו"ז הצפוף שלפיו אנו חיים, הציפיות, הלחץ, הרקע הביטחוני, המשפחה, הקריירה, כל אלה והשגרה עצמה הופכים למקום שמפעיל אותנו בלי שאנחנו שמים לב. 

זה בדיוק מה שהוביל אותי לחקור, להבין ובעיקר ללמד אנשים איך הגוף שלהם עובד, למה הוא נלחץ גם כש'הכול בסדר' ואיך אפשר לאפס אותו בחזרה. 

כי בסופו של דבר, גם אנחנו עם כל המשימות והשאיפות שלנו - פשוט בני אדם שמחפשים רגע לנשום.

אז מה באמת קורה לנו בגוף?

אחד הדברים שמפתיעים אנשים הוא שהגוף שלנו לא מחכה לדרמה גדולה שתקרה כדי להילחץ, אלא הוא מגיב גם לדברים קטנים: להודעה מלחיצה, לרעש, לעומס, לויכוח קטן בבית, לשינה גרועה ועוד. הגוף מגיב כמו מערכת בטיחות שנדלקת אפילו כשרק חלק קטן מהחלון פתוח, מה שמוביל אותנו לשחקנית הראשית.

האמיגדלה – השומרת האישית שלא יודעת לנוח

האמיגדלה היא חלק קטן במוח, אבל עם כוח ענק שתפקידה הוא לזהות סכנה ולייצר תגובה מיידית Fight, Flight, Fawn, Freeze

היא עושה את זה מהר יותר מההיגיון, מהלוגיקה ומהקול הפנימי שמנסה להסביר ש'אין שום דוב בסביבה'.

והיכן הבעיה?

האמיגדלה לא יודעת להבדיל בין מייל מהבוס לבין מישהו שרודף אחרייך בג'ונגל וכשאנחנו חיים בעומס מתמשך, היא הופכת ל'שומרת יתר':

דרוכה, סקפטית, חשדנית ומפעילה את הגוף גם כשאין צורך.

וזו בדיוק הסיבה שאנחנו:

• נושמים מהר מדי

• ישנים רע

• מתעייפים בלי סיבה

• שוכחים דברים קטנים

• מגיבים לרעשים כאילו פצצה נפלה

• ומרגישים ‘לא אנחנו’

זו לא חולשה.

זה מנגנון מדהים שפשוט עובד שעות נוספות.

טראומה יומיומית: לא מה שחשבת

כשאנשים שומעים את המילה ‘טראומה’, הם מדמיינים אסון גדול אבל במציאות, טראומה יכולה להיות גם טפטוף יומיומי של סטרס מתמשך.

טראומה יומיומית היא מצב שבו הגוף לא מספיק לחזור לאיזון בין עומס אחד לשני והוא נשאר ‘חצי דרוך’, מצב שהופך לדפוס.

לא בצעקה,  אלא בלחש.

לא בדרמה, אלא בתחושת כיבוי.

ולאורך זמן, הדבר משפיע על הזיכרון, הריכוז, מערכות היחסים, היכולת לשמוח ועל הבריאות הפיזית כולה.

החדשות הטובות: אפשר לאפס את המערכת

הגוף יודע להירגע.

הוא רק צריך שניתן לו סט כלים, פקודת הפעלה חדשה, ותשומת לב קטנה ביום. לכן, בהרצאות ובתהליכים שאני מעבירה, אני מלמדת כלים פשוטים שמחזירים את השליטה לידיים:

נשימת קופסה

4 שניות שאיפה, 4 עצירה, 4 נשיפה, 4 עצירה.

תרגיל שמוריד דופק ומרגיע את האמיגדלה תוך פחות משתי דקות.

תרגיל חושים 5-4-3-2-1

5 דברים שאני רואה, 4 שאני שומעת, 3 שאני נוגעת. התרגיל הזה מלמד אותנו להחזיר את תשומת הלב מהראש אל הגוף.

העברת כדור מיד ליד

תנועה דו־צדדית שמסנכרנת בין שני חלקי המוח ומכניסה יציבות.

הקשבה לגוף

זהו אם הכתפיים שלכם מכווצות, אם הנשימה שבורה, אם הלסת תפוסה ותנו לכך מענה בזמן אמת.

אלה לא ‘תרגילים של סדנאות רגועות’, אלה כלים נוירולוגיים שיכולים להחזיר אותנו לתפקוד רגיל, לריכוז ולתחושת ביטחון.

למה אני עושה את זה

 שנים עבדתי בעולם הקריירה והניהול, והייתי רואה אנשים מבריקים נשחקים מבפנים. ראיתי איך סטרס קטן מקבל חיים משלו ואיך אנשים טובים הולכים לאיבוד בתוך רעש פנימי שאף אחד לא מדבר עליו. 

ואז הבנתי: אי אפשר לעזור לאנשים לצמוח מקצועית בלי לטפל במערכת שמנהלת את הכול: המערכת הרגשית-פיזיולוגית.

היום אני משלבת ידע מקצועי, כלים מעולמות הטיפול, הגוף-נפש, NLP, אימון ותנועה, כדי לעזור לאנשים לחזור לעצמם.

לא בצורה כבדה. בצורה אנושית.

לסיום: לא צריך דרמה כדי שהגוף יבקש עזרה

אם ההרגשה שלך היא שחסר לך אוויר בלי סיבה, שרמת העומס הגבוהה כבר הפכה לשגרה, אם יש בך רצון להבין מה הגוף מנסה להגיד לך, ההרצאה (או הקבוצה, או התהליך) נבנו בדיוק בשבילכם.

רגע אחד של נשימה יכול לשנות יום שלם והרגל קטן יכול לשנות חיים.