כשילד נולד עם מגבלה או נעשה מוגבל בשלב מוקדם בחייו, התקופה הראשונה מוקדשת להתמודדות הפיזית עם הקושי וניסיון להשתקם או להתגבר על הקושי שנוצר. החלום הגדול שלי עד גיל 4 היה ללכת! רוב המשאבים והאנרגיה הוקדשו לטיפולי פיזיותרפיה כאלה ואחרים, וכשבגיל 4 התחלתי ללכת אחרי ניתוח ראשון, זה הישג שאמור היה להחזיר אותי למסלול ‘הרגיל’.
במאמר הזה אסקור חלק מהשלבים הטכניים של תהליכי הגיוס והתהליכים המנטליים שמתלווים אליהם, ובהם הקושי וההזדמנויות.
נוער עם מגבלה שמגיע לצבא רואה הרבה פעמים בגיוס ‘תעודת הכשר’ להיותו חלק מהחברה הרגילה. לפעמים זה מגיע אחרי שנים של הכחשת המוגבלות (עד כדי אי שימוש במכשירי שמיעה למרות ירידת שמיעה משמעותית למשל) ולפעמים דווקא מתוך הכרה בשונות שלו.
אבל הצבא כבר לא מאפשר לנער או הנערה להחליט לאיזו קבוצה הם שייכים. אם קודם עוד יכולתי לדמיין ש'אני רגילה לגמרי', בא הצבא ומוציא אותך מהכלל בצורה של מתן פטור רשמי. הבחירה בהתנדבות, במקרים אלה, היא למעשה לפעמים ניסיון להחזיר את הרכבת למסלול הרגיל שלה ולהישאר ‘כמו כולם’.
אלא שתהליך ההתנדבות שונה בהיבטים רבים מתהליך הגיוס הרגיל ודורש תעצומת נפש של התמודדות עם בירוקרטיה ודחיות חוזרות ונשנות, לצד הגבלות על אפשרויות השירות. עצם האפשרות לבחור מכניסה מורכבות נוספת למשוואה. בניגוד לתפיסה לפיה ‘אם הצבא קיבל אותי אז אני כמו כולם’, המדים לא מבטלים את השונות ואת הצורך להתמודד איתה. לעיתים קרובות ההפך הוא הנכון; ההוויה הצבאית מעצימה את הפער וגורמת לתחושת חוסר שייכות גדולה יותר.
האתגר וההזדמנות של השלב הזה הוא בהבנה שהמטרה האמיתית היא לא להיות ‘כמו כולם’, אלא להיות שווה ערך למרות המגבלה ולעיתים בזכותה – בזכות היכולת להביא לשיח ביחידה זווית חדשה ואחרת שלא הייתה מתגלה לולא היה אדם עם מוגבלות חלק ממנה. כמי שהמוגבלות שלה ניכרת בקלות, היה ברור שאצטרך לדבר עליה עם המפקדים שלי, אך כמי שמלווה נוער עם מוגבלויות שונות אני יודעת שזה לא תמיד כך. ישנן לא מעט מוגבלויות שניתן להסתיר ועולה השאלה האם לספר על המוגבלות בראיונות או אולי עדיף ‘קודם להתחיל בהסתרה כדי לא להרתיע’.
בתפיסה שלי, המבוססת הן על הניסיון כאישה עם מוגבלות בתוך המערכת הצבאית והן על ליווי של בני נוער רבים בתהליכי הגיוס, חשיפת המגבלה משדרת עוצמה, מודעות עצמית וקבלה עצמית. היא מאפשרת ‘נחיתה רכה’ וחוסכת את הקושי הנפשי של ההסתרה. כשהדיבור על המגבלה מתקיים בצורה הנכונה מתוך הכרה בחוזקות, ולא כרשימת מכולת של בעיות, הסביבה מקבלת את העובדות כנתון ומתגייסת למצוא פתרונות לצרכים קונקרטיים, מבלי להשליך על כישורים או יכולות אחרים של החייל המתנדב. ככל שהמתנדב משדר נינוחות וקבלה עצמית, הסביבה מרגישה בטוחה יותר ואפשר לייצר שיח פתוח שמשרת את כל הצדדים ואת המשימה הצבאית.
בני נוער באשר הם מחזיקים בציפיות לגבי השירות הצבאי והצבא, אשר פעמים רבות אינן תואמות את המציאות הפחות זוהרת שקיימת בשטח. כאשר מדובר במתנדבים הפער מתעצם. לאחר תהליך ארוך ומתסכל של התנדבות, ישנה משאלה סמויה שהגיוס יביא אותי אל ‘הארץ המובטחת’: לתפקיד הנחשק, לחוויית השירות המרגשת וכדומה. בפועל, גם לאחר הגיוס צפוי תהליך הסתגלות ארוך והבנה של הפער בין התדמית של התפקיד, היחידה או הצבא בכלל, לבין המצב בפועל. המציאות טופחת על הפנים של מי שחלמו לשרת ומעלה את השאלה: ‘האם לשם כך עברתי את כל הדרך?’
עלינו להעביר את המסר למתגייס שהצבא אינו טיפוס אל הפסגה אלא רצף של ניצחונות קטנים. משמעות השירות היא משהו שעל החייל ליצור לעצמו ולהתעלות מעל בירוקרטיות ואכזבות שיחווה לאורך הדרך.
ההורים של נער או נערה עם מוגבלות עוברים עם הגיוס שלהם תהליך שדומה לכל הורה של מתגייס אך בעוצמה גבוהה הרבה יותר. לאורך השנים, ההורים רגילים להגן על הילד, לתווך לו את העולם ולעמוד מאחוריו בבחירות שלו. כשמדובר בילד עם מוגבלות, הקושי לשחרר קשה יותר באופן טבעי. עם רגע הגיוס יש דווקא רצון לגונן עוד יותר אל מול מערכת קשוחה, בירוקרטית ולא מוכרת. זהו רגע מכונן בהתפתחות העצמאות של כל נער ונערה ובוודאי של ילד עם מוגבלות. הגיוס הוא הזדמנות משפחתית לבחון את האיזונים האלה, והעבודה האמיתית צריכה להיעשות עוד קודם, כדי לאפשר לגיוס להיות שלב מעצים שבאמת מאפשר התפתחות ולמידה. ההורים נדרשים לאפשר למתגייס להיות אחראי לתהליך.
כמי ששרתה 25 שנים במערכת הצבאית, אני יכולה להעיד בביטחון: צה"ל לא שינה את המוגבלות שלי; בזכות השירות ובתהליכים אישיים משמעותיים, שיניתי את הדרך שבה אני רואה אותה. השירות הצבאי הוא הזדמנות פז לבירור זהותי מעמיק, שממנו יוצאים הנער או הנערה אל החיים האזרחיים כשהם מצוידים לא רק בניסיון מקצועי, אלא בהבנה עמוקה ומעצימה של עצמם.
הכותבת מתמודדת עם שיתוק מוחין . קצינה במיל' בדרגת רס"ן ומאמנת אישית.
